חדר במלון בלונדון 1985

היתה זו שנת 1985 ואני סטודנטית לדוקטורט. נסעתי בפעם הראשונה בקריירה שלי לחוץ לארץ, על חשבון מילגת השתלמות, שמיועדת אך ורק למטרה כזו מטעם האוניברסיטה, להציג את התוצאות הראשוניות של עבודת המחקר שלי באדינבורו, סקוטלנד בכנס בינלאומי.

הכנס נערך בחודש יולי, בזמן הקיץ, שיא התיירות, ולא היה אז אינטרנט, טלפון נייד, לא רשתות אלחוטיות בשום מקום, בטח שלא היו מחשבים אישיים או טאבלטים. בימים ההם אדם שנוסע לחו"ל היה צריך להשיג לעצמו ספר מנייר, מדריך מיוחד, עם כל האטרקציות המקומיות במחוז חפצו, וכן מקומות הלינה, כתובותיהם ומספרי הטלפון שלהם.

היה לי ספר כזה, שהשאיל לי אחד מהחברים ללימודים, בריטי במוצאו, והייתה לו אחות בלונדון. הספר נקרא Hotel Guide : Great Britain, והיו בו רשימות ואינפורמציה על בתי מלון ומלוניות בכל רחבי הממלכה הבריטית. מאחר ותכננתי להישאר למשך שבועיים לאחר הכנס, גם באנגליה וגם בסקוטלנד, הספר אמור היה לשרת אותי היטב. הידיד הזה גם נתן לי את מספר הטלפון של אחותו שגרה בלונדון ליתר בטחון, אם אצטרך עזרה כלשהי.

בסופו של דבר בסקוטלנד הפרובינציאלית ומסבירת הפנים הסתדרתי בעזרת משרדי התיירות המקומיים, שהיו מחלקים חדרי לינה לתיירים בכל הרמות ובכל המקומות המרכזיים. הבעיה נותרה למצוא מקום לינה בלונדון למשך שבוע שלם בעיצומה של עונת התיירות. אולם בסוף אותו השבוע, שבמהלכו טיילתי ברחבי סקוטלנד עם תרמיל על הגב ברכבת הסקוטית, עדיין לא היה לי חדר מוזמן בלונדון. התחלתי לדאוג.

חזרתי לאדינבורו, שהיתה לי כבר מוכרת, לאחר שבוע שלם של שהיה בה במהלך הכנס, כדי לעלות על הרכבת ללונדון. אבל החלטתי שאני לא עולה על הרכבת הזו, עד שאין לי כתובת מדויקת להגיע אליה בלונדון.

הוצאתי סוף סוף את מדריך הלינה בממלכה הבריטית, פתחתי אותו בעמוד אקראי כלשהו בפרק על לונדון, בחרתי מקום אקראי לגמרי, והחלטתי להתקשר לשם, מה שיהיה יהיה. הצורה היחידה להזמין מקום בלונדון היתה דרך טלפון ציבורי עם מטבעות כסף, שמשלשלים בחריץ ומחייגים בעזרת חוגה. כאמור, תקשורת אינטרנטית או לוויינית לא היתה קיימת בימים ההם.

חייגתי למספר הזה של המלון המסוים הזה בלונדון.

קול נשי צעיר מאוד ענה לי בטלפון במבטא זר, לא בריטי. היתה זו פקידת הקבלה של המלון. שאלתי אותה אם יש עבורי חדר במלון הזה למשך שבוע שלם. היא גיחכה ואמרה לי בקול משועשע שאין חדרים פנויים בכלל במלונות של מרכז לונדון בעונת החופשה הגדולה של הקיץ, שהיא העונה הבוערת של התיירות.

הייתי מאוכזבת ומודאגת, שכן הייתי בכל זאת לבדי, ותהיתי מה אעשה בעיר הגדולה. היא שאלה אותי מהיכן אני, כי גם לי היה מבטא זר. אמרתי שאני מישראל. היא היססה לרגע, ואז אמרה לי שיש לה חדר בשבילי בדירת נופש למשך שבוע במחיר ממש סביר. הסכמתי מיד. לקחתי את הכתובת המדויקת, ויצאתי לדרך.

כשהגעתי אליה בבוקר התברר לי שהדירה שייכת לה, והיא גרה בה. בחורה צעירה מאוד, אירנית גולה, רוֹיָה שמה. אביה היה עשיר מאוד בזמנו, והיו לו יחסי חברות ומסחר עם אנשים בישראל, לכן היא לא נרתעה ממני בכלל. הוא רכש את הדירה הזאת בלונדון עבור בתו, ומימן לה את לימודיה. בעקבות ההפיכה האיסלמית הולאם כל רכושו, והוא הושלך לכלא בגלל יחסיו עם אנשי חוץ, בייחוד עם ישראלים. וכך נשארה רויה לבדה לגורלה בלונדון, אך לפחות היתה לה דירה מפוארת ומרווחת משלה. היא גרה בחדר אחד, והשכירה את החדר השני לפרנסתה, בנוסף לעבודתה כפקידת קבלה בבית המלון אליו התקשרתי.

וכך התגלגלתי אני הישראלית לגור יחד עם בחורה אירנית בדירה אחת למשך שבוע.

האמת? היא לא כל כך הבינה עד כמה זה הזוי. היא אפילו ביקשה שאשאיר אצלה את הדרכון הישראלי שלי. סליחה, אמרתי לה. אסור לנו הישראלים להשאיר את הדרכון בידיים זרות, הוא מאוד מבוקש על ידי טרוריסטים. אתן לך לראות אותו כל פעם שתרצי, אבל לא אשאיר אצלך. מה שכן, אשלם לך מראש את כל הכסף, כדי שתרגישי בטוחה.

החדר היה מרוהט כמו בארמון מהסרטים. חלונות ענקיים עם מדף רחב שאפשר לשבת עליו ולהביט לרחוב. וילון מהודר ומיטה זוגית ענקית ונעימה. הרגשתי כמו נסיכה בארמון.

במהלך השבוע התחברנו מאוד, רויה ואני. היא סיפרה לי על חייה, ואני סיפרתי לה על חיי. היא לקחה אותי בערבים למקומות בהם היא נהגה לשבת עם חברים מכל ארצות תבל. וכך מצאתי עצמי יושבת בלונדון בבית קפה עם ידידתי האירנית, ידיד שלה מסוריה, חבר אחר מטורקיה, וגם אמריקאי אחד היה שם, ועוד אנשים. שוחחנו בינינו חופשי בלונדון הקוסמופוליטית, בעוד אנחנו יושבים ממש מול מעוז הרוע, הקונסוליה הרוסית בלונדון.

בסוף אותו השבוע, לאחר כל הסיפורים שלי על ישראל וההיסטוריה שלה, היא הבינה את המשמעות של הסירוב שלי להשאיר אצלה את הדרכון שלי וצחקה על בורותה. שאלתי אותה, איך היה לך אומץ לקבל זרה לגמרי אל ביתך, על סמך שיחת טלפון אחת אנונימית מטלפון ציבורי? היא אמרה לי, הקול שלך היה לי נעים וחם, וידעתי מיד שנהיה חברות, אז לא דאגתי.

היא שאלה אותי, איך מצאת דווקא אותי מכל המקומות באנגליה? סיפרתי לה איך פתחתי את המדריך למקומות לינה בממלכה הבריטית בפרק של לונדון, ופשוט הצבעתי באופן מקרי ביותר אל אחת השורות שהיתה שם, וזהו.