אדמון 2

17/04/2022 322 צפיות אין תגובות

שהדלת נסגרה אדמון הבין שעבדו עליו. "אמרת כמה שעות" מלמל ורטן. הוא לא ראה את אחותו כבר שנים ונתנו לו איתה רק בקושי דקות מספר. "אוי התינוקי צריך את אחותו" פנתה אליו בזלזול "אדמוני.." "אדמון" התעקש. "אדמון" אמרה בלי רגש "הלוחמים שלנו כעת מגנים על הבית בזמן שאתה רבצת פה עם ענבר הקטנה, אתה היית להיות איתם שם, ולהילחם עד לניצחון" אמרה זאת כאילו הדבר קרה באשמתו. "נכון, כי להיות נביא שכולאים אותו זו בחירה שלי" העיר לה. "אז מה את רוצה עכשיו? הוכחתי לך את צדקתי, הצלתי אותך ,לא יודע למה (לחש) ועוד הרבה אנשים ממוות ודאי ואת באת לשאוב ממני עוד, אז מה את רוצה?" הוא היה ענייני, הוא התאפק, מי יודע לאן באמת אליאור לקח אותה, הוא הכיר אותו, ועדיין לא סמך עליו כלל. הוא הביט בדלת בדאגה. והיא תפחה על לחיו כדי לרכז אותו "אני רוצה שתגיד לי מי הם, מעטים שם נלחמים אל מול מבצר, אנחנו חייבים ממך את נקודות התורפה שלהם" הוא צחקק "מה מצחיק אותה?" היא הייתה רצינית ויציבה כמו סלע. היא הרימה ידה והוא הגן על גופו באופן אינסטינקטיבי "יפה, למה אתה צוחק?" שאלה שוב וקולה היה דורש וחד באוזן. "נו באמת, לא הבנתם כלום ממני" הוא המשיך "אני נביא לא פרשן" הוא הגניב חיוך והיא הזיזה ראשה לצד ואמרה "אמרו לי שאתה בדרן, אבל לא משוגע, אתה עושה את זה בכוונה". הוא חייך "עלית עלי, אני משוגע" הוא נשען לאחור לקיר. זה כאב. הוא נאנק בלב ואגרף את ידו מהכאבים בגבו. "אתה אמרתה שהחומה תיפול והיא נפלה, אתה אמרתה להם שתהיה מלחמה וצדקתה, אבל אנחנו נהיה המנצחים ואתה תהיה אסיר לנצח אם לא תעזור לנו" הוא שוב צחקק "אני אסיר גם ככה, רוב האנשים בטוחים שאני מת, אחותי.." הוא השתתק "זה לא משנה כמה אני אעזור לכם אתם תמיד תזרקו אותי לכלבים" הוא הביט לתוך עיניה וחיפש פקפוק. "לא תמצא, אני חסרת חולשות" אמרה כאילו קראה את מחשבותיו והוא נאנח "אחותי חזקה, ודבורה, דבורה פי ארבע מיומנת, אתם משקרים שאתם אומרים שהיא נתפסה" הוא לא היה בטוח בעצמו אבל הוא אמר בביטחון. "אתה טועה, אחותך ילדה קטנה ותמימה, אין לה מושג אין לה מושג מה אנחנו יכולים לעולל. ודבורה היא לא בדיוק בעיה. היא פגומה. אתה יודע את זה" אמרה כבדרך אגב. הוא מלמל "היא לא פגומה, אתם פגומים" היא סתרה לו "דבר יפה, בכל זאת חייל בצבא שלי, יש לי מלחמה על הראש אז כדי מאוד שתקשיב לי שלא אהפוך אותך לצד האויב, אתה זוכר מה אומרים חוקי מלחמה? הרי היית חנון תנכ"י" הוא חייך ואמר "את לא תהרגי אותי, אני הנשק שלך נגד הלא נודע" קירב פניו לפניה. "את רוצה בזה" אמר בלי למצמץ. עיניו האדומות מהבכי בלילות, עורו החיוור מחוסר השמש היה כל כך קרובים אליה. היא החליטה להתקרב ואז נישקה אותו נשיקה מלאת תשוקה. הוא העיף אותה מפניו "מה אתה עושה?!" צעק בזעזוע. "שהיה משהו לספר לדבורה, לא רוצה?" חייכה בשטניות ואמרה "יש לך עד הערב לתת לי נבואה, אחרת שתיהן יסבלו." היא קמה ובעטה בבטנו

והוא התכווץ מכאב ונפל לרצפה "יש לך מזל שמלחמה ואין לי את כל היום בשבילך" אמרה ויצאה מהחדר. היא נעלה אחריה. הוא בכאב רב קם על רגליו באופן מגושם ונפל על הדלת הנעולה "חתיכת *@%$" החל לקלל אותה. "דבורה" בכה "איפה את?" הוא דפק על הדלת בכוח ללא מענה. כבר שנים שהוא לא ראה אותה. "אני צריך שמישהו ישמור עליה" אמר והתכוון לענבר "בבקשה רות, תישמרי עליה" לחש וניסה להפעיל כוחו. בקושי ניצוץ ירקרק "נו!" התחננן בפני הקסם "נו!" אבל כלום. ידיו היו מלאות שריטות כמו כל גופו הכאוב. "אור, אור הוא התשובה" עיניו הפכו ירוקות בוהקות וזה הכה בו "אור ,דבורה ויעל. יחד זה כוח" הוא ראה שתי נערות כהות שיער עם עיניים חומות ונער ביניהם עם שיער חום כמותן ועיניים חומות. הם אחזו ידיים והוא החל להרגיש טוב. "כוח טוב" הוא לחש לעצמו "כוח טוב" הוא התחרפן לבדו הוא נזכר בדברים ואז ראה אותה "דבורה?" שאל וראה שוב את דמותה מחייכת אליו. דמותה הדמיונית התיישבה לימינו ואמרה "אני פה בשבילך" היא אחזה יד לא ממשיש בידו והוא נאנח "איפה את?" שאל בייאוש. היא חייכה אליו "אני לא באמת פה, אבל מה זה משנה. אני מיומנת, לא? אתה אמרתה" היא נגעה וידה עברה על לחיו בעשן "אתה מפקפק בי?" הוא נשם עמוק "את צודקת, בבקשה תחזרי, אני רוצה לראות אותך שוב" היא צחקקה "אני רוצה להיות איתך, איתך האמיתית" היא ניערה ראשה "אני מצטערת, זה מה שיש." היא משכה כתפיה ותוך כדי שנעלמה אמרה "אף פעם לא הסתפקת במה שיש" היא נעלמה מול עיניו והוא שם ראשו בין ברכיו ואמר "אני מצטער" נאנח. הוא רצה לראות אותה. הוא הביט מתוך חור המנעול אך לא מצא דבר. "פתאום אף אחד לא בבניין" התאכזב. "רות?" לחש אבל אין קול ואין עונה. ואז… הוא ראה אותה. היא ואליאור רבו. "לא אכפת לי, אתה לא תעשה את זה." היא התקרבה אליו בדמעות ואמרה "הבטחתה לי" הוא היה עוד יותר קרוב אליה "אני הבטחתי ואני אקיים, אבל לא מול המפקדת, זה מסוכן מידי". היא אחזה ביו. ממתי הם יחד? שאל את עצמו אדמון. הוא מעולם לא שם לב שהם היו כל כך קרובים. "לא אכפת לי מהסכנה, ההתקפים שלה מחמירים, אנחנו חייבים להוציא אותה מפה לפני שהיא תגיע לרמתו של אדמון". אדמון לחש "המתנדבים בעם ברכו יהוה:"(שופטים פרק ה' פסוק ט'). "אני לא רוצה שיעוללו לילדונת את הסבל שעבר" היא נעצה בו מבט מלא דאגה "אתה ראית אותו, אתה לא רוצה שענבר תגיע למצב הזה!, אתה יודע שאני צודקת, למה אתה לא עושה עם זה כלום!" היא נזפה בו בלחש והכתה בחזהו. הוא חיבק אותה "די די, את סתם נסערת" היא החלה לבכות "אתה יודע כמה זה קשה, אסור לי להראות חולשה אלי, אני לבד ואני צריכה להגן עליה כשאנחנו קוראים להתקפים שלה מחלה. התירוץ הזה לא יעבוד לנצח" הוא האזין לשיחתם והרגיש עוד יותר נורא "אני חייב לעזור לה" אמר וניסה לנער את הדלת ללא הצלחה. אבל הרעש הסב את תשומת ליבם של השניים "הוא שמע?" שאל אליאור. "מי?" שאלה מיס הלפין. הוא שלף מפתח ופתח את הדלת. אדמון נפל ממנה "אוי, אני לא מאמינה שנתתי לך לשמוע את זה. זה היה סתם שחרור עצבים אני נשבעת לך שהכל
בשליטה" הוא קם בקושי על רגליו. "קר פה" פתאום שם לב. "אתה כמעט ערום, אין פלא שקר לך" אמרה והפנתה מבט כועס לאליאור. "אסור לי להביא לו בגדים על דעת עצמי, הוא אסיר לא אדון" היא עזרה לו להתייצב אבל אליאור הביט בה במבט שאומר -את זוכרת על מה דיברנו?. אדמון הבין זאת והתנער ממנה "אני כבר רגיל להיות ערום, הרי אכפת להם רק שהשאר חי ואוכל לדבר כדי לנבא, לא יותר" אליאור הרים אותו והחזיר לחדר. "תעזוב אותי". "תן לו" אמרה רות "הוא בצד שלנו". אדמון כעס עליה "הוא לקח את ענבר ממני!" רות נאנחה באכזבה "אני יודעת" אמרה בעצב "אני ביקשתי ממנו שאם אני לא בסביבה שישמור עליה, אני מבטיחה שהוא לא מסוכן". אדמון לא סמך עליו. עוד שהיה חלק מהלוחמים הם לא היו חברים. אדמון הביט בו בזלזול "איך אני יכול לסמוך עליו?" שאל "הוא חייל מהשורה". אליאור ענה "אני לא אעשה דבר שיפגע ברות או בכל מי שחשוב לה.". היא הסמיקה "אדמון זה בסדר?" שאלה אותו כשלושתם נכנסו לחדר "תהיה בת זוג של מי שבא לך, זה לא ענייני. העיקר שענבר ודבורה יהיו מוגנות" עיניו הפכו ירוקות והוא ראתה אור ירוק מבין שלוש אחים אוחזים ידיים "הקסם יחזור" חייך אל החיזיון. "הקסם יחזור" התנחם בכך. רות הבינה "זה התקף, תנעל את הדלת". אליאור סגר את הדלת ונעל. "עד שהיא תגיע ייקח זמן, הרי הם עדיין מנסים להבין מי מחוץ לחומה. יש לנו כמה שעות ולך יש בקושי כמה דקות. הרי את חייבת לחזור". היא נגעה במצחו של אדמון וידה הקרירה הקפיאה אותו. "אתה רותח, הוא חולה, עוד מכה אחת והוא יפול לנצח" היא נשמעה לחוצה "אלי אני מבקשת ממך, תעשה את זה." אדמון לא ידע בדיוק מה ביקשה ממנו אבל לא באמת היה לה זמן להבין. היא לקחה נשימה עמוקה, ארשת פניה הפכה אדישה. היא חיבקה את אדמון ולחשה לו "אל תדאג, באמת שהכל בשליטה" והיא חיבקה את אליאור ונשקה ללחיו "אנחנו ממשיכים לא להיות קשורים, אדמון, אתה היחידי שיודע ואתה לא תספר. זה מסוכן" הוא חייך "כן, ככה אני כל החיים" ואז נפל לאחור על הרצפה. הוא קיבל מכה והתעלף. כעבור שעה התעורר. כשהתעורר הוא כבר לא היה באותו חדר. אלא במקום מוכר. מוכר מידי. מיטה זוגית ושידה בצידה השמאלי. ציור של אליהו הנביא עולה השמיימה מעל המיטה וציור על הכרית הימינית של המשפחה מאושרת. "אמא, אבא" נאנח. זוג דמויות הופיעו באור ירוק "לא רוצה, תלכו ממני". אבל הדמויות רק קיבלו מראה וצורה. אישה ואיש בוגרים. האיש בלונדיני והאישה בעלת שיער שחור. עיני השניים חומות דבש. לאישה שמלה לבנה ושרופה וכך גם בגדי החליפה שעל האיש. "זאת לא אשמתך, אתה נביא לא משנה עתידות" אמרה האישה התיישבה על המיטה. האיש עשה כמותה "גורלנו נגזר, אתה יודע שככה זה עובד" הוא ניער ראשו "לכו" אמר להם בלחש "אני כבר לא זקוק לכם". הם נעלמו. הוא קיווה שדבורה תופיע שוב אבל לא, רק אליאור ניצב בפתח הדלת "מה אני עושה פה?" שאל. "רות ביקשה שאשמור עליו, ופה לא יחפשו אותך". אדמון צחק "פה? הבית של הורי זיכרונם. הבית בין היחידים שקיימים פה, בבניין האימונים הגדול". הוא נאנח "אני יודע מה אני עושה גם אם נידמה לך שלא. הוא נעל את הדלת אחריו
ואדמון הסתכל לאחור "מה זה עושה פה?" שאל ללא מענה. לבנה מהקיר הופיעה על המיטה עליה ישב. הוא נגע בלבנה והיא התפוררה לאבק ירוק. הוא שיחק באפר הירוק "אמרתם שאסור לשים חול על המיטה" צחקק. אבל כאב חד פילח את צחקוקו והאפר נשאב לגופו. אור ירוק ואלפי חיזיון הופיעו מולו במהירות שיא. "שונא אותך חומה" התלונן "רק בגללך הם מתו, רק בגלל אני רואה אותה בכל מקום, רק בגללך אני רואה אותם" הוא הרגיש שהוא חייב לצאת, לדבר עם מישהו אחרת הוא יתחרפן יותר ממה שכבר התחרפן, הוא הרגע קיבל נבואות מספיקות לעשר שנים קדימה ויותר מ200 אנשים קשורים לנבואות. הוא רצה לשכוח מהן. אבל לפחות הוא הבין את חשיבותן של הלבנים "כל לבנה מחזיקה בחיים שלמים" אמר בהבנה. הוא קלט את מצבו. "אני משוגע, אני יודע יותר מידי ולא מבין דבר" הוא הרים את הציור הקטן והביט בהוריו "אמא גם את סבלת מאותה מחלה, למרות לא עזרת לי?" הדלת נפתחה. הוא שמט את הציור מידו וראה אותה. "ענבר?" שאל ושפשף עיניו לוודא שאיזו זה עוד חיזיון תעתועים אבל היא לא זהרה בירוק כמו השאר. "ענבר?" שאל שוב. אבל היא רק עמדה שם. המומה. הוא קם מהמיטה והיא זזה לאחור. "הכל בסדר" היה קולו של אליאור. "אנחנו חייבים ללכת". הוא הרים ידו "קום כבר" פנה אל אדמון. הוא נכנס לחדר ודפק על הקיר "זה בטוח פה" אמר לעצמו. אדמון רק הביט בו מחפש משהו במגירות השידה. המגירה החמישית, 'המיותרת' כך קרא לה אדמון בילדותו נפתחה בידי אליאור וחלק מהקיר נפתח "אם אתם רוצים למצוא את עצמך במקום מוגן, אז תיכנסו מיד" אדמון ממש ניסה למהר אבל רגליו כשלו. הוא קם שוב וענבר אמרה לו "אני אעזור לך" ובאה לתת לו להישען עליה "אני לא צריך, הכל בסדר" הוא הביט בדלת הסגורה ואמר "היא אמורה לחיות חיים נורמליים, להצטרף ללוחמים. לא לברוח". הוא כל כך רצה שאם לפחות הוא סובל אז שהיא תשמח. "אליאור אולי רות טועה, אולי איש לא חושד בה" . אליאור דחק בהם להיכנס " זה לא קשור" שלושתם נכנסו למנהרה חשוכה והפתח ניסגר אחריהם "אנחנו לא רוצים שהחשש יגבר, מיס הלפין יודעת בדיוק מה חושבים מסביב וענבר על תנאי" לחש "היא לא באמת תספר הכל לילדה קטנה" אמר בקול חלוש עוד יותר והצביע בעיניו על ענבר. "אבל מגיע לה טוב יותר" הוא אמר בקול חלש "אמא תמיד אמרה את זה". ענבר שאלה "אמא אמרה מה?" הוא בלע רוק. "כלום ענברי" ואז ניזכר במשפט בראשו -היא חזקה יותר, אל תיתן לה ליפול לבור המחלה שלנו, אתה שומע אותי אדמון?. הוא דמע בקצת. "אתה בסדר?" שאלה אותו והוא חייך בעצב "בטח אחות קטנה, למה שלא אהיה?" היא משכה במכנסיו ואמרה "אתה בוכה, את חולה, ואתה גם פצוע. זה מספיק לדעתי" היא נצמדה לרגלו והסתכלה לרגע לאחור. רק חושך. ומקדימה אליאור הדליק נר והאיר בקושי את הדרך. כשאדמון הבין שהיא צמודה לגמרי לרגלו התעניין כבר מנהרה -היא מוגנת- חשב לעצמו וענבר שאלה "מאיפה אתה מכיר אתה המנהרה הזאת?" אליאור שיחק בשערו הקצוץ "זה.. לא חשוב". אדמון הזדעזע מהמחשבה בכלל -לפה? באמת? זה מה שעבר לו בראש וניסה להתרכז
בחשיבה אחת "איך היו הבחינות?" פנה לענבר. "בסדר, קיבלתי 9 ,10 , 5, 8" הוא הרגיש גאווה, טוב שלא התקבלה לקוסמים- חשב לעצמו- הם היו מגלים אותה בקלות. "לאן הולכים?". אליאור פנה שמאלה ואמר "מקום שבטוח שאיש לא יבוא אליו" הם פנו אחריו "זהירות, מדרגות" והן ירדו. לא היה להם מושג כמה. אדמון הרגיש את הרעד שלה ולא הבין איך אמו תמיד הזהירה אותו מאחותו. איך תמיד הדגישה שעליה צריך להגן אבל גם אמרה שהיא חזקה בכוחה יותר, תמיד אמרה לו שהיא חשובה אבל כל שהוא ראה בענבר זה את אחותו הקטנה והתמימה, האחות שצריך לתת לה עתיד, הוא ראה ילדה עם סיכוי. וככל שהתקדמו הוא הרגיש שהסיכוי שלה הולך ונעלם. הוא משך בכמה חבלים באורכים שונים והן נעלמו בתקרה כשסיים או שפשוט הנר לא האיר אותן מספיק כי זה מה שראה. הוא הרים את הנר מהרצפה ונפתח לו עוד מעבר. "מהר" האיץ בהם והם התקדמו. שקט שרר. החדר היה מדהים. קירות בירוק זוהר. צבע כוחם. "וואו" הייתה שם תוכי דררה, היא עפה לכתפו של אליאור "היי חמודה". על הקירות היו המוני ציורים מלאים רגש, אדמון ראה בהם סערת רגשות, טוב, שמחה, אך גם עצב וכעס. "אלו של רות?" הביט בציורים הרבים התלויים בתמיהה. "כן…" אמר אליאור בקול מהורהר ועצוב. הוא הביט עליהם כאילו כל זיכרונותיו הרעים הונצחו על הקירות. הוא ליטף את הדררה "כן קסם, אני הגעתי" היא התכחכחה בצווארו והוא פנה אל שניהם "יש פה זוג מזרנים, ומאוחר יותר רות תבוא ותעדכן אותך לגבי ה.." הוא לחש באוזנו "המלחמה". הוא הנהן. אדמון ידע כי המלחמה כבר החלה, אבל הם מנעו מהילדים לגלות זאת. אם יגלו לפי התפיסה של הלוחמים הם ירצו להילחם למרות שאינם מוכנים. במיוחד שאין ללוחמים מושג מי העם שנילחם. עד כה במלחמות הגבולות נראו. ועם החומה תמיד היה נידמה כי מהצד השני לא קיים דבר. כמו הסוף של העולם שנוצר עבורם. אדמון כל שנה שהיה מצטרף לחבריו בחומה הוא קיווה להילחם עבור מולדתו, אבל מאז שניתפס הוא רק תיעב אותה יותר ויותר. הרי הם חונכו לכוח, לידע. תמיד לרצות יותר והוא האמת שאהב את המועט. הוא אהב להיות עם משפחתו. -חבל שמבינים מה חסר רק אחריי שהוא נעלם- חשב לעצמו- אני מתגעגע לדבורה. הוא נאנח. הרצפה הייתה עשויה שיש ובחדר היה ארון בגדים. ענבר הלכה לכיוונו וכשפתחה ראתה הרבה בגדים, בגדיה של רות כפי שזכר אדמון ובגדיו הגדולים של אליאור "אין לי שום בגד פה" התלוננה "אני לא יכולה ללבוש אותו דבר כל יום, אני אסריח". הוא פירע את שערה ואמר "ממתי נהיית לי מפונקת?" היא הביטה בו ברוגז "ממתי הפסקתה ללבוש חולצה?" הוציאה לו לשון. "אני רואה שאתם מסתדרים, כמו שאמרתי רות תגיע מאוחר יותר" אמר ועזב. הדלת נסגרה אחריו והחדר הואר בנרות וחתיכת לבנה בתקרה שהייתה מלאה אור מהשמש. היא הייתה קטנה אבל היא בהחלט הייתה מלאכותית. אדמון הביט בה וחשב על הוריו. אותי הם היו שם. משהו בחדר הזה לא היה חדש לו. כאילו המראה שלו הזכיר לו משהו, אבל הוא לא הצליח להיזכר. היו לו כל כך הרבה נבואות שהוא לא הצליח להתרכז. הוא ראה את ידיהם המחוברות של השלושה וכמעט
נפל אבל נפילה אחרת הסבה את תשומת ליבו. אחותו למזלה נפלה על המזרנים שנחו בצד הימני של החדר. הוא העיר אותה והיא אמרה רק דבר אחד לפני ששקעה בשינה "רעל". עיניה נעצמו. "מה רעל?" שאל וניער אותה. היא רק נאנחה מתוך שינה. "ראית נבואה?" אור ירוק הקיף אותה והעיף את אדמון לצד השני של החדר. הוא קיבל בומבה בראש והביט בירוק הזוהר סביב אחותו כמו מגן. אך שקם נפל.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך