במה מאולתרת – פרק 31

פרק 31 – סופו של דבר~

"אני צריך לדבר איתך." המילים נשמעו חלולות מעט הודות למסנן הקולי. מיכאל נשמע ערני לגמרי, מה שגרם לגיא לתהות למה היה ער בשעה כזאת. הוא רצה לשאול אותו, אבל אז היה צריך להסביר למה הוא עצמו ער בשעה כזאת. חוץ מזה, משהו בנימת קולו של מיכאל עשה לו צמרמורת.

"כמעט שלוש לפנות בוקר עכשיו, על מה כבר אתה רוצה לדבר?" שאל וסגר את מכסה המחשב, שנח על רגליו. גיא שלח יד והדליק את מנורת הלילה הקטנה שניצבה לצד מיטתו כשאורו הקלוש של המחשב נעלם.

מיכאל לקח את הזמן, שתק לו, השאיר את גיא במתח ועם צמרמורות שרק התגברו. ולא, זה לא היה מהקור. הוא אולי היה רגיש, אבל חודש מאי זה כבר מוגזם. אפילו עם מזגן על 18 מעלות. "אני לא יכול להגיע לבמה הפתוחה בסוף החודש," אמר לבסוף, בבירור מתקשה להוציא את המילים מפיו.

נשימתו של גיא חרקה בהשתנקות. "מה זאת אומרת?"

הוא ממש שמע את מיכאל נושם מעבר לקו, כמו מכין את עצמו לבאות. "זאת אומרת, שאני לא יכול להגיע."

"אבל למה?" הוא ניסה למנוע מקולו לרעוד, אבל ידע שמיכאל יבחין בזה. יתעלם, ככל הנראה, אבל ישים לב.

מיכאל המשיך לנשום, נשימות איטיות, ארוכות, מרגיעות (למה הוא צריך להרגיע את עצמו בעוד גיא היה זה שהפילו עליו את החדשות?).

"אני פשוט לא יכול."

"אתה יודע מה עוד אתה לא יכול?" שאל גיא, קולו מתחיל לרעוד מכעס ולא ממה שזה לא היה קודם. ההרגשה הרעה שלו הוכיחה את עצמה. "להתקשר אלי באמצע הלילה ולומר לי את זה בלי שום הסבר." ירה. "אתה הסכמת, מיכאל. למה פתאום לא?"

מיכאל נאנח בתגובה. "אתה לא תבין, גיא. באמת אין שום סיכוי שתבין." המילים רק הכעיסו אותו יותר. גיא קם ממיטתו והחל לפסוע הלוך ושוב בחדרו. "אני לא חייב לך הסברים, אתה לא אמא שלי."

"מיכאל-" גיא חשק שיניים בניסיון להירגע. "אני לא יודע מה עובר לך בראש כרגע, אבל ליטרלי אמצע הלילה עכשיו. אולי נדבר על זה מחר?"

"אני לא מתכנן לראות אף אחד מחר, אז לא."

"מה?!" על מה הוא מדבר, לכל הרוחות?

"אתה מקשיב לי פעם באף פעם, אז במקום לנהל איתך משא ומתן החלטתי פשוט להודיע. אני לא יכול להגיע לבמה הפתוחה בחודש הבא." גיא הבחין בדגש. הוא תהה אם יש לזה סיבה. "הבנת? לא יכול. זה לא לא רוצה, זה לא יכול."

מה לעזאזל? גיא סרב לנהל את השיחה הזאת בטלפון. "מה זאת אומרת 'לא מתכנן לראות אף אחד'?" שאל כשהחליק את רגליו לכפכפי הבית הצמריריים שלו. הוא פתח את דלת חדרו בעדינות והשתדל להיות בשקט ככל יכולתו.

עוד אנחה. "בדיוק כמו שזה נשמע."

"אתה לא תבוא לבית ספר?"

"בין היתר."

"אז מה תעשה?"

"לא משהו שאני עומד לעדכן אותך לגביו."

גיא פתח את דלת ביתו ויצא למסדרון החשוך. הוא נעל אותה, רק כי לא היה בטוח כמה זמן יקח לו לחזור, וטופף בכפכפיו לאורך המבואה ולאחר מעבר לפנייה.

דלת ביתו של מיכאל ניצבה מולו, חומה וכהה וסגורה. הוא ידע שאין שום סיכוי שיפתח לו, אבל זה או זה או כלום. "למה אנחנו מדברים על זה בטלפון?"

"כי השעה שלוש לפנות בוקר."

"אני מחוץ לבית שלך." גיא לא רצה לדפוק כדי לא להעיר את שאר הדיירים.

"מה?!" הוא שמע חבטה עמומה ואחר את מיכאל מסנן קללה מלוכלכת במיוחד. גיא גיחך, הוא לא חשב שהייתה בו היכולת. "למה?"

גיא משך בכתפיו, שוכח לרגע שהוא לא יכול לראות אותו. "כי אני לא מוכן להמשיך לנהל את השיחה הזאת דרך הטלפון. ואני שומע את עצמי כפול, על הדרך."

מיכאל לא ענה. במקום, השיחה התנתקה. גיא לא היה בטוח אם זה סימן רע או רע מאוד, אבל כעבור כמה שניות התקשר שוב. גיא ענה מיד. "מה עובר עליך?"

"אני לא בבית." מיכאל השיב, קולו שקט פתאום.

"אז איפה אתה?" גיא התבלבל. לאן לעזאזל הוא יכול ללכת בשעה כזאת?

"בגינה, מתחת לבניין," השיב שוב, קולו אפילו שקט יותר. מיכאל נשמע כאילו הוא דועך.

גיא קפא. הוא לא היה בטוח כמה זמן עמד ככה מול הדירה שלו, אבל כשחזר לעצמו רגליו קיבלו מוח משלהן. הוא טס למעליות, לחץ על שני הכפתורים, היה חסר סבלנות לחכות עד שאחת תגיע ורץ במורד המדרגות במקום. הוא היה על סף הזעה כשהגיע למטה, אבל היה לו קר משום מה.

"איפה אמרת שאתה?" שאל כשנזכר שמיכאל עדיין היה על הקו. הוא יצא מדלת הבניין וחיפש את מיכאל במבטו. היה קר. למה היה קר במאי? העולם השתגע לגמרי.

"בגינה?" מיכאל נשמע לא בטוח.

גיא התחיל להתקדם לכיוון הגינה הקטנה, מעביר את מבטו על המתקנים השונים בחיפוש אחר דמות גבוהה ובהירת שיער. כל שאר התווים לא היו רלוונטיים בגלל החושך. הוא מצא אותו על השביל המקיף. גיא חזר לרוץ, מתייצב ישירות מולו.

מיכאל בהה בו כמה שניות, לפני שהתמקד ונעץ בו מבט. "מה אתה עושה פה?" הוא הרחיק את הנייד מאוזנו וניתק את השיחה.

"מדבר איתך?" גיא החזיר, מגייס כל שביב של קור רוח שנותר בו לשם כך.

מיכאל השפיל אליו את עיניו ממרום חמשת הסנטימטרים שלו, ואז פער אותן ועקף אותו, תופס מרחק של מטר לפחות. "דיברנו גם קודם."

אה, כאן הוא טעה. "לא. קודם אתה החלטת שזה רעיון טוב להפיל עלי פצצה וציפית שפשוט אסכים ואוותר לך." גיא הזכיר לו. "תן לי להבהיר כאן משהו – אני לא עומד לוותר לך." לא משנה כמה הסיבה שלו טובה. גיא ידע שזה רק תירוץ. הוא ידע שבתוך תוכו מיכאל נהנה. הוא נהנה מזה יותר משהודה בפני עצמו.

"מה גורם לך לחשוב שהעניין הזה נתון לוויכוח?" מיכאל הביט בו בעיניים פעורות. הם כועסים באותה מידה? על מה מיכאל כעס? על שהכריח אותו להתמודד איתו פנים אל פנים? אולי השיחה לא עברה כמו שציפה.

"מה גורם לך לחשוב שלא?" החזיר. חלק קטן בו היה משועשע למדי, אבל החלק הכועס עלה עליו בהרבה.

מיכאל טלטל את ראשו, חזק כל כך שנראה כאילו עוד רגע יתנתק מכתפיו. "אתה בלתי אפשרי…" מלמל והעביר יד בשיערו.

"אני? אתה האחד שהתקשר אלי בשתיים וחצי לפנות בוקר כשהוא עושה פטרולים סביב הגינה."

"אל תציב את זה נגדי."

"אל תיתן לי את האפשרות." גיא שילב את ידיו. הוא אפילו לא שם לב שעשה זאת, עד שמיכאל העתיק את תנוחתו.

"למה אתה לא יכול פשוט להניח לזה פעם אחת מסכנה?" המבט בעיניו השתנה וגיא נזכר בדעיכה הקודמת של קולו. הפעם הוא נראה מיואש.

"למה? כי נראית פאקינג מאושר פעם קודמת. אני לא מבין מה כבר כל כך חשוב שאתה מעדיף אותו על פני ההנאה שלך." זה יצא חזק משהתכוון וגיא נבהל מהידהוד קולו סביבם. הוא לא רצה להוסיף שגם נראה לו, וצמרמורת הקפיאה את גבו למחשבה, שאם הוא יניח לזה פעם אחת – הוא יניח לזה לתמיד.

הוא נעץ במיכאל מבט. ניסה, לפחות. מיכאל לא הסכים להסתכל עליו. גיא חיפש את עיניו, אבל הן נותרו מושפלות בהתמדה לנעלי הקיפי שלו. כמו סבא בן עשרה.

כשסוף סוף הרים אליו את ראשו, גיא כמעט נפל מההלם. "א – אתה בוכה?" גמגם למראה הברק הברור בעיניו.

מיכאל הניד בראשו. גיא חשב שאולי הוא פשוט מאוד מאוד כועס. אולי שניהם באמת כעסו באותה מידה.

הוא לא ענה לו, מיכאל המשיך להביט בו לרגע נוסף לפני שהסתובב והתחיל להתקדם. גיא נרעד, ספק מהקור הפתאומי שבהחלט לא אפיין את אמצע מאי ספק מהמבט שזכה לו, ואז כשקלט שמיכאל לא פונה לכיוון הבניין.

"לאן אתה הולך?" קרא בעוד רגליו נעות מעצמן להדביק אותו.

"לטייל. אל תעקוב אחרי." מיכאל לא הסתובב אליו, רק המשיך ללכת. והגביר את הקצב.

"לאן כבר יש לך ללכת בשעה כזאת?" גיא ניסה להתאים את קצבו אליו, אבל פיגר מאחור.

"כל מקום שאתה לא נמצא בו." על פי ההשתתקות החדה שלו, גיא ניחש שלא תכנן לומר את זה.

הוא נעצר באותה חדות בדיוק, אפילו יותר. ממש נטע את עקביו במדרכה. הא, אז זו הסיבה. "אתה יודע, יכולת פשוט לומר שנמאס לך ממני," ציין ברוגע ודמו געש בעורקיו. הוא לא הצליח להרגיע את ליבו ההולם, בניסיון להתחמם ועכשיו גם להתאושש מהמהלומה שנחתה עליו.

מיכאל הואיל בטובו להסתובב אליו, סוף סוף. "כן, טוב, ידעתי שתגיב ככה." הוא שוב פנה ממנו והמשיך ללכת.

גיא בהה בגוו המתרחק במשך כמה שניות נוספות, הרעד בגופו רק מתגבר עם כל רגע, עד שלא יכל לסבול זאת יותר. לרגע אחד התלבט, ואז דפק ספרינט ישירות לתוך עיקול גבו של מיכאל, בראש מורכן.

זה פלט השתנקות רועמת לפני שנעצר, הסתובב והדף אותו ממנו. "אתה לא בסדר בראש!"

"גם אתה! אני לא מאמין עליך, לעזאזל." ידיים התנופפו באוויר. "לך תזדיין, מיכאל." הוא סב על עקביו וכמעט רץ חזרה לבניין. הפעם אפילו לא טרח להזמין את המעלית, גיא פשוט רץ במעלה המדרגות, שתיים כל פעם, ובלם רק כשהגיע לדלת ביתו. הוא פתח אותה בעדינות, שדרשה ממנו מאמץ אדיר באותו רגע, ונעל אחריו.

השעון הראה 03:36 כשהביט בו לפני שפקד על גופו לישון.

איכס. הוא לא האמין שזו הייתה ההרגשה שהלך לישון בה. זה היה כל כך מגעיל. הוא הרגיש כל כך מגעיל שרצה להקיא. לא היה לו שום מושג איזה שד השתלט על מיכאל באותו רגע. שום מושג.

אבל הפעם, החליט, שיתמודד. הוא לא עמד לנסות. לא משנה כמה הלב שלו כאב בהבנה שזה המצב.

***

מיכאל לא היה בטוח כמה זמן המשיך ללכת, אבל כשחזר לביתו כבר היה אור בחוץ. הוא לא אפשר לעצמו לחשוב על השיחה, שבהחלט לא עברה כפי שרצה, רק השתחל מתחת לשמיכת הפוך והכריח את עצמו לעצום עיניים. בסופו של דבר נרדם.

הוא התעורר למשמע אזעקה רועמת באוזניו וקפץ בחרדה לישיבה רק כדי להיזכר שככה נשמע השעון המעורר שלו. "לכל הרוחות," סינן וכיבה את ההתראה, מעביר את הנייד למצב שקט וחוזר לישון.

בפעם הבאה שהתעורר כבר הייתה שעה צהריים מוקדמת וקולות גרירה נשמעו מכיוון הסלון. מיכאל לגם חצי מבקבוק המים, שנח תמידית למרגלות מיטתו, ונשאר לשכב. הוא ניסה לחורר את התקרה במבטו ורק כשבטנו החליטה שהיא לוייתן הצליח לגרור את עצמו מחוץ לשמיכה.

הוא אכל מה שאחיו הכינו לארוחת צהריים וטעם כלום ושום דבר. כשסיים כבר שכח מה אכל, כאילו היה זה אוויר. הוא בדק מה מצב השיחות וראה שלוש שלא נענו מנועה ועוד שתיים ממספר לא מזוהה. הוא רשם לעצמו תזכורת לדבר גם עם נועה. הגיע לה לדעת למה נעלם פתאום. היא בטח תספר גם לגיא, הוא יאמר לה שזה בסדר.

"שיט." מיכאל שאף בחדות כשהצליב מספרים וגילה שהיו מהמחנך שלו. הוא חייג חזרה והמתין, "הלו?" שאל כשהשיחה התקבלה.

"צהריים טובים, מיכאל. שמח לדעת שאתה ער." מיכאל שמח פחות. "התקשרתי לשאול למה לא הגעת היום לבית הספר?"

"אה. אמ. אני לא מרגיש כל כך טוב, העדפתי לנוח בבית." קולו הצרוד מעייפות שימש אליבי מוצלח למדי. וגם, זה לא היה שקר. הוא באמץ הרגיש רע. "סליחה שלא עניתי כשהתקשרת."

"אין דבר," ענה, נשמע נינוח יותר ממנו. "ביקשת ממישהו שיעביר לך את החומר?"

מיכאל כחכח בגרונו. צחוק יבש כמעט נמלט מגרונו. הוא לא חשב על זה, ואין מצב שנועה תסכים לצלם לו משהו אחרי שסינן אותה יום שלם. אולי אחרי שיסביר את עצמו. בכל מקרה, מיכאל ניחש שכלל לא יצליח להבין את הכתב. חוץ מזה, זה לא היה רלוונטי. "לא. אני אבקש בקבוצה של הכיתה."

"נהדר," התרצה. "תרגיש טוב, מיכאל."

אמן, ענה בלב, למרות שהתקשה להאמין שהרגשתו תשתפר בקרוב. הבלחות מהשיחה הלילית עם גיא חלפו בראשו והוא ניסה לנער אותן, לשכוח מכל הסיטואציה. זה היה נורא. זה היה פשוט נורא. למה בכלל התקשר אליו מלכתחילה? הוא באמת לא ידע. כל מה שרצה היה להודיע לו שהוא לא יגיע לבמה הפתוחה, למה גיא היה חייב להיות כזה פרד עקשן כמו כל הזמן?

הוא הקליד הודעה לקבוצה של הכיתה בבקשה שישלחו את החומר ותחב את הטלפון חזרה לכיס הטרנינג שלו. לא שהייתה פואנטה בבקשה שישלחו את החומר. הוא בכל מקרה לא עמד לחזור.

מיכאל חשב לחזור לנועה, אבל ויתר על הרעיון באותה מהירות שהגיע. הוא לא בדיוק רצה לדבר עם אנשים, ונועה לא הייתה טיפוס של הודעות. לפחות לא בווטסאפ, וזה מה שהיה לו.

הוא ידבר איתה מאוחר יותר.

אחיו חזרו הבייתה בשלב מסוים, לא מברכים אותו לשלום ונבלעים ישירות בחדרם. מיכאל ידע שעוד שעה בערך הם יזדחלו החוצה ויתחילו בהכנות לארוחת הערב. או שהמשאית תגיע יחד עם ההורים שלו והם יעמיסו עליה את כל הבית שלהם. באותו רגע כאב לו הלב, מהמחשבה שילדים בכיתה ז' צריכים לבשל לעצמם ארוחת ערב כי ההורים שלהם לא נמצאים בבית לעשות זאת בשבילם. או לחלופין, כי אחיהם הגדול לא יכול לעשות את זה בשבילם גם כן. ואז נזכר שהם עוברים דירה, ועבר לחשוב על קשיי ההסתגלות שבטח כבר התחילו להיווצר אצלם.

המשאית לא הייתה אמורה כבר להגיע?

הוא שקל להזכיר להם להתקשר לאבא ואמא, אבל ויתר גם על הרעיון הזה והחליט לבדוק אם חסר משהו. לא שהיה למה, הדברים היחידים שלא נארזו מהמטבח היו מחבת, סיר וכמה צלחות וסכו"ם ואוכל, כמובן, כדי שיהיה מה להכין.

ירקות, ביצים, קמח, המעדנים שלו וחלב – רשם לעצמו על פתקית שתלש מהמקרר, כי הוא היה צריך לצאת והוא היה צריך מטרה וקניות היו מטרה שגרתית שחשב שיצליח להתמודד איתה. הוא יצא לקניות, זה היה עדיף על להמשיך להיחנק שם בפנים. במחשבה שנייה, מיכאל השאיר להם פתק על שולחן האוכל שיזכרו להתקשר להורים בארבע, לבדוק מתי הם מגיעים, וירד למרכולית שבקצה הרחוב.

האישה החביבה שבקופה הסתכלה עליו מוזר כשהוציא את שטר המאה שקלים לשלם. "הכל בסדר, חומד?" שאלה כשפתחה את הכספת להוציא עודף. "איך בבית הספר?"

מיכאל ניסה לחייך. לא הצליח. השפיל מבט ונתן לשיערו להישמט ולהסתיר את פניו ככל האפשר. "לא רע. ואני בסדר, למה את שואלת?" הוא התחרט ברגע שהשאלה יצאה מפיו. עכשיו הספק ריחף באוויר.

האישה, שושנה, שיצא לו להכיר כבר בשבוע הראשון לאחר שעברו, חייכה אליו בעצב. "אתה חיוור מבדרך כלל," הסבירה בקולה הרך. "אם משהו קורה, אתה תמיד מוזמן לבוא הנה. אנחנו מחפשים עובדים." קרצה. מיכאל חייך בעל כורחו.

"תודה," מלמל והכניס את הפריטים לשקית. פעמון הדלת צלצל בעדינות כשדחף אותה בכתפו וצלצל שוב כשנסגרה מאחוריו. הוא תלה שקית על כל יד והתקדם במעלה הרחוב חזרה לבניין, מתפלל שלא יתקל באף אחד בדרך.

כשהגיע לביתו המשאית כבר חנתה בתחתית הבניין וסבלים העמיסו עליה ארגזים בקצב. הוא ראה את הוריו עומדים בצד, מפקחים על המאורע, ואחיו שיחקו בגינה הקטנה. המיטה שלו, כך הבחין, כבר נמצאה בתא המטען, כך שלא הייתה לו כל סיבה להיכנס לבניין. הוא עמד לצד אחת המכוניות החונות בחוץ וצפה בזרים מעמיסים את החיים שלו במשך שנתיים על משאית בגודל חצי מהדירה.

הוא הרגיש מנותק, כאילו לא היו אלה הפריטים שלו בתוך הארגזים. כאילו היה זה בית של מישהו אחר שהוכנס לתוך קרטונים ועמד לנסוע עד הרצליה או נתניה או אשדוד או רחובות או חריש או איזה מקום שהבית החדש נמצא בו. הוא לא שאל. הוא לא רצה לדעת. למידע לא הייתה חשיבות, כי הוא לא תכנן להישאר שם יותר זמן מהנחוץ.

התכנון היה להגיע ולמצוא פנימייה שתקבל אותו לשנת הלימודים האחרונה בלבד. מטרה בלתי אפשרית בעליל, הוא ידע, וגם – מה יהיה עם אביב ומאיה? להשאיר אותם לבד לא הייתה אפשרות. הוא היה מודע במעורפל לשטף ההודעות שהציפו לו את הווטסאפ ואת תיבת ההודעות עצמה והחליט שיבדוק אותן מאוחר יותר. בטח החברה הודיעה שנגמרה לו חבילת הגלישה, והוא העדיף לדחות את המועד בו יאלץ להודות לחברי כיתתו הנחמדים ששלחו לו את מה שפספס.

בינתיים, מיכאל נמנע מלהביט ישירות בכלי הרכב הענק, הוא לא רצה לחשוב על זה. נשארה לו שנה אחת, קצת יותר. הוא יוציא רישיון בזמן הזה, ואז יתגייס כחייל בודד, ואחרי הצבא ימצא דירת שותפים בצפון ויחייה את חייו ברוגע, עם ביקור של אחיו מדי פעם.

"מיכאל?" קול מוכר זיעזע אותו וקרקע את תודעתו חזרה למציאות.

גיא עמד במרחק מטר ממנו. "מה הולך פה?"

"אני חושב שזה דיי ברור." הוא השפיל מבט, בין היתר כי מראה המשאית עשה לו בחילה, והתפלל שגיא יעלם. תקוות שווא, ידע. זה היה גיא. "אנחנו עוברים."

"עוברים לאן?" זה הדבר הראשון שחשב עליו?

מיכאל הניד בראשו, נועץ מבט בסנדליו. "אין לי מושג."

"אתה עובר דירה ואין לך מושג לאן." זו לא נשמעה כמו שאלה, אבל משהו במיכאל רצה להגיב. הוא נקטע עוד לפני שהתחיל על ידי ההבנה, שחלחלה סוף סוף לראשו של גיא. "רגע, אתה עובר דירה?!"

"יאפ. רק אתמול זה הוחלט, מתברר, אז לא בדיוק טרחתי לשאול לאן הפעם."

"הפעם?"

"כן, גיא, הפעם." הוא נאנח, לא בטוח אם רצה יותר לצחוק או לבכות. "למה אתה כאן בכלל?"

גם אם נמנע מלהביט בו, מיכאל שמע אותו נע, מתקרב עד שנשען לצידו על הרכב. "אה, אולי כי אני גר כאן?" לא נשמע שניסה להתבדח. "מה עם בית ספר?"

"מן הסתם אני עוזב."

"אז כשאמרת אתמול שאתה לא…" גיא לא היה מסוגל להשלים את המשפט, אבל מיכאל הבין אותו. הוא הנהן. "הא. אתה… אתה בסדר?" עדינות מפתיעה נכנסה לקולו, כאילו לא היה בטוח אם השאלה במקום, כי מיכאל בבירור לא היה בסדר. מצד שני, מיכאל תהה אם הפתיחות הפתאומית שלו הייתה מה שהוביל לזה. אולי גיא באמת ציפה לתשובה.

אולי באמת הגיעה לו אחת. "לא."

הם לא דיברו מעבר. גיא נשאר לצידו במשך כמה זמן, עקב בעיניו אחר הפעילות הרציפה של הסבלים שהעמיסו עוד ועוד ארגזים על המשאית. הוא הלך בשלב מסוים, ומיכאל נשאר להמתין עד שהמובילים סיימו להעמיס הכול, לפני שנדחק במושב האחורי – אביו מאחורי ההגה ואמו שותקת לצידו – עם אחיו ונעץ מבט מחוץ לחלון.

הנוקיה שלו המשיך לרטוט מהודעות נכנסות בלתי פוסקות, אז מיכאל כיבה אותו וזרק את המכשיר למעמקי תיק הצד שלו. הוא צפה בנוף המתחלף; מעירוני, ליערי כשעברו ליד בן שמן, עד ששדות חקלאיים נפרשו משני צידי הדרך. מכוניות חלפו על פניהם, הרגליים של גדר הבטיחות נדמו לא קיימות כשחלפו על פניה במאה קמ"ש. השמיים היו בהירים, כחולים צלולים עם עננים פה ושם. יפים מדי. מיכאל שנא אותם.

הוא קיבע את מבטו על האספלט האפור ועקב אחרי סימוני הכביש הלבנים. רק אחרי שעלו על הכביש המהיר הדמעות נזכרו להגיע.