קו הייחוס

אתם רוצים לדעת מדוע אין אצלנו האשכנזים בבית ניחוח מטעמים מבית סבתא?

מדוע אמא שלנו, שהעפילה לארץ מאירופה בספינות מעפילים הישר למחנה עתלית, ומשם לקיבוץ ולמעברה, נאלצה ללמוד לבשל מהשכנות שלה במעברה?

מדוע אנחנו למדנו דברים חדשים לבשל ממקורות שונים ומגוונים, לא מבית סבתא? למה אין לנו ניחוח מאכלי הבית בזיכרון, ולא מתכונים משפחתיים מסורתיים של אוכל?

אתם יודעים למה?

כי הסבתות והסבים שלנו התחבאו במרתפים אפלים ברעב בגיטאות באירופה, או שכבו כשלדי אדם על הדרגשים במחנות הריכוז, ולבסוף עלו בעשן המשרפות. או שהם הצליחו לברוח ברכבות על המדפים של המטענים בדרך אינסופית מזרחה ברוסיה עד סיביר, שם אכלו בקושי שיירי אוכל של אחרים. בכל המקומות האלה לא היו מאכלי מטבח טיפוסיים עם מתכונים ותבלינים ריחניים, לא אופן ההכנה ולא טעמים או צבעים וניחוחות מאפיינים.

אז כשבפעם הבאה שתספרו בדיחה על הבית האשכנזי עם האוכל חסר הטעם, ותעבירו ביקורת על כך שאין מסורת של אוכל בבתים האשכנזיים, תזכרו את הסיפור הזה, ותחשבו פעמיים לפני שאתם מלגלגים.

אתם רוצים לדעת מדוע האשכנזים הם כאלה אנשים "קרים"? מדוע מישהו אצלנו תמיד עצוב בכל שמחה משפחתית, או ביום הולדת? מדוע קשה לנו לרקוד ולשמוח עם כל הלב והנשמה? "לא עושים שמח"…

אז תחשבו על זה שבלי דעת אנחנו נושאים בתוכנו דרגות שונות של אבל ועצב שמונעות מאיתנו להיות טיפוסים שמחים כל הזמן. שאלו יתומים ומשפחות שכולות הם יספרו לכם שאין להם לעולם שמחה מושלמת. אם תבדקו כל אחד מאיתנו היטב, תמצאו לו ברקע יתמות ושכול, שעברו חרישית מדור לדור, דרך זעקות דוממות של סיוטים בלילה של הורינו הניצולים, בלי לספר אף מילה, וככה הוטבעו בגנים שלנו.

אתם רוצים לדעת מדוע אנחנו האשכנזים לא מתעצבנים מהר ולא מתחממים מהר? מדוע הדברים היומיומיים שמרגיזים את כולם בקלות יחסית נראים לנו פחות ברומו של עולם?

כי שום דבר שקורה בחיינו בישראל ביום יום לא משתווה בפרופורציה בכלל ליקום המקביל הנורא והמטורף שחיו בו משפחותינו ושנקרא "השואה".

מי שחי מילדות את סיפורו של החבר היחידי של ההורים שנשאר מכל אנשי העיירה, או את סיפורה של הסבתא, שאיבדה את בעלה וילדיה בשואה וניסתה להשתקם כאן בארץ ישראל על ידי יצירת משפחה חדשה, כלומר אנחנו, יודע שמוטלת על כתפיו משימה גדולה וחשובה, לשקם את החיים של כולם. לשקם במיוחד את חיי ההורים, שחיים יחד עם משפחות הצללים שלהם שאינן. לכן קשה לאחרים להבין ולקבל את הפרופורציות שיש לנו בפנים על דרגות הקושי בחיים שלנו.

אתם רוצים לדעת מדוע אנחנו האשכנזים מרגישים כל כך הישגיים?

כי בדם שלנו זורם הרצון לפצות את ההורים שלנו, שההשכלה שלהם נקטעה באכזריות בגלל הנאצים.

כי אחרי שאנחנו יודעים את סיפור ההישרדות המופלאה של המשפחה שלנו, את הסיפור האכזרי של משפחות הצללים של ההורים, אלה הדודים והדודות שלנו שעלו בעשן, את הסיפור הטראגי של אלה ששרדו בכל זאת וחיו כצל אנשים, אנחנו מרגישים מחוייבים להגשים עבורם כמה שיותר מאוויים. ככה הם יוכלו לתלות בגאווה על הקיר את תעודות סיום הקורסים שלנו או תארים בבית הספר או באוניברסיטה.

אנחנו לא מתלקחים בקלות, לא מתלהמים, לא מתעצבנים, לא רותחים או כועסים על העולם, כי קו הייחוס שלנו עובר במחנה ריכוז.

לא ניכסנו את השואה לעצמנו. פשוט, סבל הוא לא דבר שאדם רוצה לפזר סביבו ולשתף אחרים. זה שהשואה קרתה בעיקר ליהודים אשכנזים ולא לאחרים זה מקרה לגמרי. זה היה יכול לקרות בדיוק באותה צורה גם ליהודי המזרח התיכון, אם לא היו עוצרים את הנאצים לפני שהגיעו לכאן. למופתי חאג' אמין אלחוסייני היו כבר תוכניות למחנות ריכוז ליהודיי המזרח התיכון וגם ליהודיי פלשתינה.