נזכרת בך
ולפעמים ה'ביחד' שלנו כל כך בודד,
יושבת מולך ומביטה בך אוכל.
תהומות וימים בנינו,
אני בחוץ ואתה בפנים.
אני לאט ואתה מהר,
אני בשקט ואתה בסערה.
לפעמים אני מביטה בך ותוהה,
איך שככה יצא?
אתה יושב מולי נהנה מהארוחה
ואני מביטה לא יכולה שלא לתהות.
מה יש בנינו? האם הוא עוד ישנו?
ולפעמים ה'ביחד' שלנו כל כך בודד,
מסתגרת בעצמי נותת ליצר לנהל,
מחשבות של 'אם רק' ו'אילו..' מקפצות לראשי
ואני לוגמת מים, מנסה להשקיט.
והגלים הם עולים לפעמים,
מכסים כל פיסת אדמה-יציבה
ואני מפנה, מנקה.
נזכרת, בך, במהות.
ואתה מסיים לאכול ומפנה את הצלחת,
ניגש לשבת לידי, מקרב אתהכיסא קרוב קרוב.
ומחבק, תודה אשתי, אני אוהב אותך מאוד.
תגובות (0)