נגיף השאנטי

וברקע גאנז' צווחים את כל העולם המסוייט, הצבעוני שלהם, עם כל הקושי והכאב, כשאני מדליק סיגריה והולך לחלון, ורוצה להבין לאן כולם הולכים בשעה מאוחרת כזאת כשיש להם חברה קוסית בבית שרוצה אהבה, והם משום מה מתקמצנים.
היא מסטולה בתוך המוסיקה עם גראס ועשן, ואני יושב על הספה עליה היא מונחת לכל אורכה ומלטף את כפות הרגליים שלה, בודק את גמישות האצבעות, והיא מחייכת חיוך מקיר לקיר, אומרת בוא נשיר ברחובות, מיקו. בוא נעיר את כל השכונה.
ישר לאישפוז, אני אומר, ויושב על הרצפה, והיא מלטפת לי את הראש, אומרת כלב טוב, כלב טוב מיקו.

הסיגריות שלי הן לייט פשוטות, ואני מסטול סהרורי מכדורי הרגעה, לוקח את היד שלה ושם לי בפה, מוצץ את האצבעות בלי סדר, אומר לעצמי מה עשית באצבע הזאת, מה בזאת. בזאת חיטטתי באף, בזאת ניגבתי ת'תחת, באלה עשיתי לך ביד.
אז את רוצה לצעוק, את רוצה לרקוד? את רוצה לתפוס את הנעורים שלנו ולגרור אותם חיים או מתים חזרה אלינו? כי למה הם ברחו, מיקו, היא שואלת. לא עשינו להם שום דבר רע, דווקא היינו טובים אליהם. הלכנו ברחובות יחפים שיכורים, שרנו שירים ענדנו בנדנות. ישבנו בלילה על מדרכה של מגרש חנייה ודיברנו דברים של שיכרון וגם התנשקנו, ולא באנו בטענות לאף אחד למה הוא יושב כל היום מול הטלוויזיה. קנינו את הסמים שלנו חוקיים-חוקיים, אפשר למצוא אם מחפשים, ורקדנו, מיקו, אתה זוכר כמה רקדנו, לתוך הלילה, ופתאום נוחת הבוקר ולוקח את הכל. למה הבוקר היה צריך לבוא כל הזמן, מיקו, מה עשינו לו רע?

לאות ניצחון היא מרימה בקבוק שיכר, לא זנחתי את התרופה שלי מיקו. תביאי לשתות קצת, אני אומר, ואני אשלם על זה ביוקר, אני יודע, אבל אין עתיד, מילה זו לא קיימת, ואקסל רוז תעשה לי ילד! היא צווחת ואני צוחק נשפך על הרצפה, על מרגלות הספה, והיא דוחפת את כף הרגל שלה לתוך הפנים שלי, ואני הודף, והיא מתעקשת הרי אתה אוהב כפות רגליים, אבל שלך מסריחות מור, כמה זמן לא התקלחת? לא בראש שלי, גם אתה לא שושנים.

ואני קם ופותח את המקרר, ואני לא יודע למה אני עושה את זה, ואני סוגר, ואני עומד רגע במטבח ומדליק סיגריה, והראש שלה מרגיש לי עד פה מתנדנד כמו קפיץ, ואני תופס אריזת ביצים ושובר אותן אחת-אחת בין האצבעות לתוך הכיור, זה האוכל של השרירים, זה האוכל שאכלתי כשהייתי נער, זה מה שזרם לי בדם וניפח אותי כמו בלון, וזה נשפך כמו נזלת צהובה-לבנה לתוך הכלים המלוכלכים והקליפה כל-כך שבירה לעזאזל, כל-כך כיף לשים לה קץ בלחיצה אמיצה אחת, כמו חיים שלמים, כמו כל החיים, כמו אנחנו אם לא נקום מ-פה ונצעק לא רוצים מלחמות, לא רוצים לשמוע כמה נהרגו בכבישים, לא רוצים לשמוע איך מטורף שחט את אשתו בסכין, לא רוצים לראות בטלוויזיה בלקון עם חץ למטה איפה שזרקו תינוק, רוצים לחיות כמו פעם בני שלוש, אתם לא מבינים אתם הורסים את עצמכם!

היא רוקדת, אני שוטף ידיים לא הכל ירד, ואני לוקח אותה בזרועות השמנוניות שלי, מזיזים זה את זו, לא רואים כלום, אנחנו עוד נשבור את הטלוויזיה, אני חושב, באימ-אימא שלי, אני אעשה ממנה ערימת מתכת וברזל וחשמל, והיא אומרת תשבור, ואני מרים משקולת ישנה ומעיף אותה אל תוך המסך.

המוסיקה מתנדנדת מקבלת טראנס, זה דפיקות בדלת, היא אומרת, הערנו את המתים. לא פותחים ולא פותחים. ואני שותה את הבירה מתוך הפה המתוק שלה, והמוסיקה לא נגמרת כשאני חם לי בסוף נובמבר ואני פושט חולצה, פעם הייתי שרירי, היום אני לחמניה, והיא מסניפה לתוכה את זיעת בית -השחי שלי, אומרת כמו קוקאין אתה, ממש קוקאין, ניסיתי.
לחוג את התקרה עד שלא ישארו אלא שמיים, ונדמה לי דפיקות ומילה של משטרה, אבל אתם לא מ-פה, אני אומר להם, אתם לא שומעים את זה, איך הכל נעלם?

נסעתי בדרכים
חיפשתי את לשון אהבתי
אמרו לי חפש שוב
כשתאבד את שפיותך

להקת רוק התגלגלה ברחובות
התגלגלה למטה למעלה
הם לא ידעו לכתוב
אבל ידעו לעשות מוסיקה אחו-שילינג

כשאתה פוגש כסף אתה הופך טיפש
הרבה יותר טיפש ממה שאתה חושב
שים קולר לצווארך, חבר, לכבוד כל הבוסים בעולם
ותתחיל לייבב
הב הב

הדלת נפלה כמו מסמר. בכלל לא שמענו כלום. הם לא כיבו את המערכת בעדינות, אלא תלשו אותה וניפצו אותה, אתם תקנו לנו חדשה. כמו זוג רוצחים מן בוני וקלייד לתוך ניידת משטרה, מסוממים לגמרי הם אומרים, לא משהו לא חוקי. ודיסקו מאנייק מגיע לשכונה, דיסקו מאנייק עושה פה מסיבה, דיסקוטק של אורות כחולים ואנחנו עפים בתוך הרחובות. לא תרצו לראות אותנו טסים קילומטר בחללית? תירגע, תירגע, מה יש לך להגיד? יש לך כובע מצחיק, עם מצחיה והכל, זה דרגות מלחמה? כמה הרגת? בום לעין אבל לא אכפת לי, והיא צוחקת סידרו לך פנס, תראה אותי בחושך, אתם לא שפויים, מי שם עלייך אתה דרדס כחול.

ריחוף כה מתוק…
כה מתוק…
מתוק…

את נראית טוב. את תמיד טובה אליי. אפילו הקור שלך מחמם. הצלת אותי מעצמי כל-כך הרבה פעמים. אני חייב טובה לחברה. היא תמיד בשבילי. אני תמיד בשבילה.

או שלא…
>>>>>>>>>>>>>>>>
מאי 2008