ענבר 2

"איפה היית?, למה אתה רזה כל כך? אתה בסדר?, אתה בטוח שאתה בסדר?" היא חיבקה אותו כל כך חזק ,כאילו הייתה בטוחה שאם תעזוב הוא יעלם. "ברור שאני בסדר" אמר וטפח על גבה קלות "אני באמת בסדר" היא אחזה בידו בכוח ושיחררה את החיבוק "נו באמת? בסדר? אתה בלי חולצה, אתה פצוע ואתה ניראה חולה". הוא קם על רגליו וניסה להרגיע אותה "אני לא חולה. קצת פצוע, לא רציני" הוא חייך אליה והיא קיווה שהיא לא דמיינה "איפה היית?" שאלה אבל נענתה בשתיקה "אדמון בן אליהו אחי הבכור אתה מספר לי עכשיו". הוא נאנח "אני לא יכול" הוא הביט לצדדים "אני לא בטוח שזה חכם, החומה נפלה ונעלו אותנו פה. את חייבת להבטיח לי שפשוט לא תעשי צרות" הוא שמה ידיה על מותניה בזעף ושאלה "למה עליך ההבטחה הזאת לא חלה?, למה נעלמת?, מיס הלפין יודעת שאתה פה?" הוא הביט בה במבט לחוץ. ענבר הבינה "היא לא, או … אתה לא יודע?" הוא הוציא ידו מאחיזתה ואמר בקול שבור "נכון, אין לי מושג" הוא הרים אותה עליו "אבל אני פה, אולי לא להרבה זמן אבל אני מבטיח שבינתיים אני פה, וכל עוד לא אעשה צרות ואת לא תעשי צרות הכל יהיה בסדר. אני אתעקש שנהיה שוב יחד עד שלא אוכל לקום על רגלי או לפתוח את שפתי, אחות קטנה ,ענברי, אני מבטיח" הוא חיבק אותה והוריד אותה למקומה. היא חששה. הוא נידמה לה רזה מידי, בהיר מידי, היא הייתה בטוחה שהוא אומר לה סתם אבל בכל זאת ניסתה לחייך. "התגעגעתי" אמרה וניסתה להתרחק מהכעס שלה. אני לא חייבת להטיף, לא ראיתי אותו שנים -אמרה לעצמה. היא שאלה "למה נעלו אותנו?" הוא נגע בראשו "אני… אני מעדיף לא לחשוב על זה, אבל החומה קרסה, אני מרגיש בזה, עדיף לנו להיות פה". "גם אני מרגישה בזה, למה זה קורה לי?" היא הביטה בו מחפש תשובה ולא מצא "משהו במשפחה?" היא נאנחה. המנעול נפתח והדלת נפתחה. איש מגודל נכנס ואישה בעלת צמה ארוכה, עיניים ירוקות חומות וחליפה עטופה במגן, על חגורתה נשקים רבים. על ידה השמאלית היה פגיון ועל ידה הימנית מגן. משום מה כבר אז ענבר הבינה שהיא מפחידה ונצמדה לאחיה. "אוי היא באמת חמודה" היא חייכה וחשפה שיניים צהובות והביטה לכיוונו של אדמון "אז מה דעתך, אתה רוצה שהיא תישאר חמודה?" ענבר הרגישה את אחיזתו נהדקת סביב גופה כשהביטה לפניו רעה כעס. "תירגע" אמרה והתקרבה אליו. "חוץ מזה אתה מכאיב לעצמך" היא התיישבה מולו ונקשה באצבעותיה "מה את עושה?" שאל אותה ותוך פחות משניה ענבר ישבה לבדה שאחיה הוחזק. "אני רק דואגת לכם, לפצל אתכם. כל מה שאני רוצה ענבר מאחיך הוא פשוט, אני רוצה נבואה" ענבר הבינה את כוונתה ובכל זאת שאלה באמינות "מה זאת אומרת?". היא חייכה אליה והסבירה "את יודעת מהן נבואות?" שאלה והיא הנהנה לכן "אז אחיך נותן לנו אותן, אבל בזמן האחרון הוא החליט ללכת נגד מולדתו והוא לא רוצה לתת לי נבואות. חשבתי שאולי תוכלי לעזור לו, מה דעתך?" אני לא סתומה היא יודעת את זה?- שאלה

בראשה ולא הנידה עפעף. "איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה באדישות. היא למדה ממיס הלפין שגם אם מציבים אותך במצב לא נוח אסור לך לחשוף שלא נוח, זה לא מנומס וזה גם מראה על חולשה שבאפשרות הצד השני לנצל. "תמריץ" נשימה, נשיפה. עיניה כמעט יצאו מחוריהן אבל היא התאפקה בקושי לא להתפרץ, בפעם האחרונה ששמעה את המושג "תמריץ" היה שהצמידו להם את הילדים הקטנים לעמוד והחלו לשרוף אותם. "אבל נביאים לא קיימים עוד מימיי אליהו הנביא" היא שמה יד על הפה והחלה למלמל "סליחה" אמרה לבסוף היא הביטה באחיה בסליחה אמיתית ואמרה "אני עמדתי להקיא, אני מאוד מצטערת, אני קצת חולה, היום איבדתי הכרה פעמיים והחום גבוה" הגברת זזה לאחור ואמרה "תניח אותו, ותיקח אותה לאחור" הוא זרק את אדמון והרים אותה "זה עושה לי סחרחורת" אמרה והחלה למצמץ עד סגירת עיניים באיטיות. הוא הוריד אותה ושאל "מה לעשות?". "תן לי לקחת אותה" הציע אדמון אך נענה ביד מורמת לשקט. "תיקח אותה לחדר המרפאת, היא מבחינתי קיבלה 8 על חוסן נפשי יוצא מגדר הרגיל גם בזמן מחלה." היא ניפנה בידה בסימן של -תצאו מפה. והדלת נסגרה. הוא החזיק בידה והיא פנתה אליו בתמימותה "מה יקרה לאחי?" הבחור שתק. "אליאור?" שאל קולה המופתע של מיס הלפין "מה אתה עושה פה עם בת חסותי?" היא חטפה את ידה של ענבר מידו של אליאור. הוא הביט בה בשוק ושאל "בת חסותך? הילדה הזאת היא עכשיו ברשות המפקדת הצבאית" היא נעצה בו מבט זועף ובוחן וענבר לא ידעה מה קורה. "לא אכפת לי, עד שלא מלאו לה 18 היא תחת חסותי ושום לוחם ושום מפקדת לא יכולים לקחת אותה תחת חסותם!. רעידת האדמה פגעה לה בראש?" שאלה בזעף. פעם ראשונה ששמעה שקולה של מיס הלפין יודע להביע את רגש הכעס. זה הבהיל אותה. שניהם נראו לה גדולים ומפחידים. "המפקדת לא תיראה את המרד שלך בעין יפה" הזהיר אותה "תני לי לקחת אותה לאחות ונגמור את הסיפור" ניסה לקחת את ידה של ענבר אבל מיס הלפין הרחיקה אותה ממנו ונשמה עמוק "אז תקרא למי שמעליה, אם עלי להילחם על ביטחונה של ילדה קטנה שאתם מנצלים עבור… השמיים יודעים מה ,אז אוכיח לכם שבני הלפין לא מוותרים בכזאת קלות" קולה היה אדיש אבל הביע את העויינות שהצטרכה. ענבר הייתה בשלב מסוים מאחוריה וראתה אותו מביט במיס הלפין בצורה מוזרה "ההיי שלום, רותי" נפנף לה וחזר על צעדיו. "מה קרה פה הרגע? למה הוא הביט בך ככה?" התעניינה ענבר. מיס הלפין הסמיקה ופלטה קול מצחקק "או? אני מתכוונת בואי נלך בחזרה, זה באמת היה כלום" ענבר מלמלה בפקפוק "בטח" היא גלגלה עיניים והן התקדמו בחזרה לתוך האולם. "כולם סיימו, העברנו את המבחנים לחדר אחר, אבל הצד הטוב בסיפור הוא שדיברתי עם נותני החסות האחרים והם אמרו שאת בין המתמודדות הטובות ביותר להעלאה לקבוצת הלוחמים. זה לא נהדר?" היא הייתה אמורה לשמוח, אז למה היא הרגישה רע כל כך. מיס הלפין התכופפה אליה והביטה בעיניה "היי, אדמונית זה לא נורא אם בטקס זאת תהיה אני ולא אחיך, הרי אם הוא חיי …" היא הפסיקה להקשיב 'אם הוא חיי' חזרה על
המשפט במוחה -זה אומר שאומר שהיא לא ידעה. הבינה. "הוא חיי, אני ראיתי אותו" היא הרגישה שהיא חייבת "באמת" מיס הלפין הביטה בה בחרדה. "מה קרה?" שאלה ולא קיבלה תשובה מיידית "זה… אני לא חושבת שכדי להסתיר ממך, אבל זה מה שקרה לאחיך, הוא החל לדמיין" ענבר ניסתה להוכיח את טענתה ללא הצלחה "לא, אני לא דמיינתי. הוא באמת היה פה. למה ניראה לה שהליאור ההוא לקח אותי?" מיס הלפין גלגלה עיניה במופגן ואמרה "אליאור, ואני לא יודעת למה שיעשה דבר שכזה ,אבל אם קורה דבר כזה שוב את פשוט מבקשת לראות אותו דחוף ב'צו ההווה הנצחי'" צו שנוצר עבור 'פסק זמן' משמעותו להפסיק הכל בגלל מקרה חירום ולעשות משהו אחר שרק לאנשים בדרגות הגבוהות מותר לשאול לגביו במקרה וילד בוחר להשתמש בו. ענבר הנהנה "מיס הלפין, מתי התוצאות תתקבלו?" ניסתה לשנות נושא למרות שזעמה בפנים. "סוף היום, נוכל להחליט ברגע שאגיע סוף כל סוף לועידה." אמרה בנימה ממהרת. "הגענו" אמרה ושהן התפצלו באולם. היא חזרה אל אליעד וברקת ושאר חבריה. הם נראו מפוחדים. ניב הייתה היחידה שחייכה "אתם סתם חוששים, זה היה כישוף שמשחק בראש, בפעם השנייה מבינים את זה" ברקת הביטה בה בבהלה ונצמדה לקיר. "את בסדר?" שאלה ענבר את ברקת והתיישבה לידה. ברקת טיפה רעדה. אליעד ישב בצידה השני של ברקת והסביר "המבחן האחרון, הוא מראה את הדבר שהכי מפחיד אותנו ומי שלא מתמודד נפסל במבחן, לא היית שם?" היא חשבה על השיחה מקודם "כנראה" אמרה. "קיבלתם ציון?" ניב חייכה "9, התמודדות למופת. מיס תלין אמרה לי" היא נשמעה מאוד מרוצה. "מה איתך?" היא ניסתה לנסח את זה בצורה גאוותנית אבל בפנים הרגישה רע "8, מיס הלפין אמרה" ברקת הביטה בה בעיניים המתאימות לילדה קטנה מפוחדת. "קיבלתי 3 " אמרה והחלה להתייפח "זה לא הוגן" בכתה. אליעד ליטף את כתפה וניסה לנחם אותה "את רק בת 8, יש לך עוד המון הזדמנויות. שום ילדה בת שמונה לא הצליחה להגיע למבחן הסופי". "מה איתך?" פנתה אליו "אתה אומר שאפשר עוד להצליח אבל עוד לא סיפרת מה הציון שלך?" הוא נאנח ואמר בשקט "עשר" כולם הביטו בו בשוק "עשר?!" שאלו בפליאה כולם. "מה? ניב את קיבלת 9 ואדמונית את קיבלת 8 וחנית קיבלה 7" ניב הביטה בו בפליאה וניערה ראשה "קיבלה 10! זאת תוצאה שרק מוכשר שליטה נפשית מקבל, אתה רק בן 13, איך הצלחתה?" הוא הביט מטה ואמר "גילתי ששיחקו לי בראש כי אני משושלת קוסמים." אז הוא פנה אל ברקת כמו אח גדול וניסה לנחם "ברקת את משושלת לוחמים ומנהיגים ,לך עתיד אחר" היא שתקה "אני מבטיח, גם אדמונית מבטיחה, נכון?" הוא הביט לעיניה של ענבר אבל בזמן שהקשיבה בחצי אוזן אל משמע דבריהם היא חשבה על מה שראתה, חיזיון? הזיה? מבחן? או שמע היה זה אחי באמת? שאלה בליבה וענתה "כן,כן " בהיסח דעת לשיחתם ששמעה פניה. "תגידו מה הסיכוי שאחי חי?" שאלה בקול חלוש בלי חשיבה קודמת. כולם הפסיקו את השיחה שלפני ופנו אליה. "מה ראית אדמונית?" שאלה אותה ניב "גילית משהו?" שאל אליעד אבל היא הבינה מעשיה ומשכה כתפיים "לא, אני סתם
מתגעגעת אליו" השפילה מבטה וחזרה למחשבותיה הקודרות. ברקת הפעם הייתה זו שהפיגה את השקט. היא אמרה "גם אם הוא לא, לדעתי כבר יש לך משפחה" היא חיבקה אותה ואדמונית הופתעה "ברקת? הכל טוב?" היא שיחררה את החיבוק וענתה "לא, אני פשוט גם אתגעגע שתלכי ללוחמים". זה הפתיע את אדמונית אפילו יותר, הן תמיד היו חברות של לריב ולהשלים, לרצות תמיד להיות יותר טובה מהשנייה. והיא הן, האחת מודה בתבוסה ובוכה והשנייה לא עשתה את המבחן או לפחות כך נידמה לה ועדיין היא במצב הרבה יותר טוב. "הציונים שלה היו ממש טובים עד האחרון, אולי יתחשבו בך ויעלו אותך על תנאי, זה לא נורא. את הרי לוחמת נהדרת" . היא התנערה ופנתה לענבר "אני לא רוצה תנאי!" אמרה בטון מלא עלבון "אני אשיג את התוצאה המושלמת ואוכיח את עצמי גם אצטרך לעשות שוב ושוב" היא הייתה מלאת גאווה ברעיון. "זאת ברקת" אמרה ניב בחיוך "אז מי את אומרת עולה, אדמונית?" פנתה לענבר. "אני לא יודעת, אבל יש לי ניחוש, את בטוח ואולי גם אליעד" היא העבירה מבטה אליו ואמרה "למרות שנידמה לי שאתה כנראה תתקבל לקוסמים, אתה מתאים מידי אליהם" הוא נאנח "ידעתי" אמר בלחש. ברקת באה לעזרתו "אתה קוסם טוב כמו אחיך, מה רע בזה?" הוא לא ענה. היא שילבה זרועותיה ואמרה בקצת כעס "אל תענה, לא באמת אכפת לי שתעזוב" ברגע ששמה של ברקת הדהד מהקצה של האולם היא קמה מיד "ברקת ,הגיע זמן התוצאות" קולו של אותו קוסם שבחן אותם שקרא לה. "ויאמר קח נא את בינך יחידך…"(בראשית כב פסוק ב') היא סתמה פיה וברחה משם. היא נתקעה בברקת שחזרה בריצה ושתיהן נפלו. "אדמונית מה קרה?" שאלה שראתה שפיה נסגר בכוח. "היא מלמלה בלחש את המשך ואמרה בלי להתכוון "רעל!" היא ראתה יין נשפך על רצפה ואור ירקרק מאיר גופות של אנשי המעמד הגבוה. ביניהם הורי ברקת. היא נשמה ונשפה. ואז איבדה הכרה ונפלה על ברקת. היא התעוררה מיד אחריי וניערה ראשה "סליחה" ברקת קמה ונפלה על רגלה. "איי" אמרה. "הנפילה עליה עיקמה לה את הקרסול" כך אמר מיס תלין ונעצה מבט בוחן בענבר. "אדמונית זה יוריד לך בניקוד" היא לא האמינה למשמע אוזניה "אבל.." מיס תלין עצרה אותה "בלי אבל" מיס הלפין עצרה את מחול השדים "כפי שאת זוכרת המרפאת אמרה שאדמונית חולה טיפה ועדיין היא יציבה הרבה יותר מכמה אנשים פה בזמן מחלה, אם לא תירצי שהערער על החלטתך ואנצח אז תתעלמי מחוסר תשומת לב. " היא עזרה לברקת להתיישב "גם ככה ברקת עדיין אינה חלק מהלוחמים באדום, היא תנוח ושהקרסול תחלים תחזור לאימונים". אדמונית לא הרגישה בסדר, היא חששה ואז התקרבה למיס הלפין "היה לי עוד חיזיון" לחשה אבל מיס הלפין התעלמה מזה "אליאור פנה אלי, לכי אליו" אמרה בלי כמעט להזיז את הפה "צאי מהאולם בטענה הברורה". היא החזיקה בבטנה ואמרה "יש לי בחילה, אני הולכת למרפאת" כל נותני החסות הנהנו בלי להתעניין יותר מידי. רק מיס תלין פנתה אליה "תחזרי מיד אחריי, כדי שנספר לך את תוצאותייך" היא לא הביטה בה כלל והאמת שענבר שמחה על כך. היא יצאה החוצה וראתה אותו בכניסה "המפקדת מבקשת לראות אותך"