גאולה

ישבתי באוטובוס הדחוס. רציתי שהנסיעה הזו כבר תגמר. המזגן עבד, אבל עדיין יכולתי להרגיש את השמש קופחת דרך החלון. רציתי לישון. הנסיעה התישה ורוקנה אותי לגמרי. מדי פעם עצמתי את העיניים, והתאמצתי להתנתק מהגיהנום בזעיר-אנפין שנגזר עלי, אבל הרעש וריח הזיעה טרדו מדי, לופתים ומושכים אותי בחזרה אל חיקה של המציאות העגומה. קו 400, בדרך לירושלים, הייתי צריך לרדת בתחנה במבשרת. היינו קרובים אבל האוטובוס הזדחל לאט בפקק שנוצר במעלה שער הגיא. הצעיר שישב לצדי, נמנם. חרדי. שחור עם קצת לבן. הוא היה מסריח. כולנו היינו מסריחים. גברים, נשים. גם אני. רציתי כבר לרדת. הצצתי שוב בטלפון לראות את השעה. 17:37. שתי דקות עברו מהפעם הקודמת שבדקתי.
שני גברים שישבו מאחורי דיברו על משהו. ניסיתי להקשיב לשיחה שלהם, להסיח את דעתי קצת מהנסיעה, אבל לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים. שמעתי את אחד מהם אומר את המילה "גאולה".

גאולה.

מיד מתחילות להתרוצץ אצלי מחשבות על המשיח. עוד שטות דתית. סליחה מכל מי שנעלב, אבל זו שטות. אף פעם לא הבנתי את הדואליות של גן-עדן ומשיח. תבחרו אחד. מה הקטע?! זו אמורה להיות תוכנית ב'? אם כבר יש לכם סידור מוצלח של חוץ לארץ, אז מה הדחיפות לייבא את זה גם לפה?! תהיתי אם מי שיזכה לראות את ביאת המשיח יפספס את הביקור בגן-עדן, או שהכל מגיע פשוט לפה as-is.
אני שונא שאני לא יכול לשלוט במחשבות האלה. אני יודע שמדובר בשטויות ובכל זאת נכנס לניואנסים. המח שלי מטופש וחסר משמעת. כדי לא להיות לגמרי כפוי-טובה, אני אודה שהוא עוזר לי לפחות להעביר את הזמן כשאני סובל.

סבל וגאולה.

מופיעים בסיפורים בסמיכות, כמו סיבה ותוצאה. סיפורים שקיימים משחר האנושות, בכל המיתולוגיות, בכל הדתות, בכל האגדות. סבל וגאולה.
כולם מבינים את הסבל, אבל מה בכלל העניין של הגאולה?! בכל סיפורי הסבל והגאולה יש לכם תשעים וחמישה אחוזי סבל, וחמישה אחוז גאולה. במקרה הטוב. ובסוף הכל מתכנס למשפט בודד של "חיו באושר ועושר עד עצם וגו'". האם יש רמז ברור יותר לומר על דבר מסוים, "משעמם"?! אפילו הפסקה הזו, שאתם קוראים עכשיו, משעממת להחריד והגעתם אליה רק בזכות תיאור ה"סבל" שבפסקה הראשונה. נכון, הגאולה מעניקה משמעות לסבל, אבל באותה מידה שהסבל מעניק משמעות לגאולה.

הסבל חשוב לנו, אנחנו זקוקים לו, כמהים לו, בלעדיו אנחנו חשים חסרי משמעות. אנחנו רוצים אהבה גדולה, אבל בסתר מתקנאים באלה שליבם נשבר. זה הסבל שמעטר את יצירותינו ומעניק להן תוקף, ומי שלא סובל אינו אותנטי, אלא מתחזה עלוב לכל היותר, ומי שזכה בגאולה – מאוס.

כמו אותה צעירה במוסף לשבת עם חצי פרצוף על חצי עמוד. נאה, רצינית, מישירה אלי את מבטה. וידעתי באותו הרגע שמדובר בשנאה ממבט ראשון. בראשית, תכננתי בסך-הכל להעסיק את הראש בעמודים האחרונים, לסלק קצת מחשבות טורדניות. אחרי שנתקעתי בתשחץ, וטעיתי ב"פתור ושחור", התחלתי קצת לדפדף. מהסוף להתחלה, מהרדוד למתיימר. עד שבמרכז העיתון נתקלתי בתמונתה. חצי פנים של בחורה צעירה ונאה על מחצית העמוד. איפור קל, מבט רציני וחודר. לא לתוך נשמתי, פשוט דרכי. מיד ידעתי שאשנא אותה. לא היה מדובר כאן בניחוש מוצלח, סתם הסתברות הגיונית, נדירים המקרים שאדם צעיר שמופיע בעיתון, לא מעורר בי תיעוב. התחלתי לקרוא את הראיון. פיסקה, פיסקה מהסוף להתחלה. ככה התרגלתי. קראתי על חברת הסטארט-אפ המצליחה שהקימה. על ילדותה הקשה, על אביה שעזב את אמא כשרק נולדה, על קשיי הקליטה בארץ, על אמא שעבדה בשתי משרות כדי לפרנס אותה ואת סבתא שעלתה איתם, על חופשות הקיץ שהיתה עוזרת לאמא לשטוף חדרי מדרגות, בזמן שכל חבריה לכיתה בילו בקייטנות, קייטנות שאמה לא יכלה להעניק לה. על הכסף שחסכה, על הלימודים שהצטיינה, וכך היא המשיכה לפרט את תלאותיה והניגוד בין הילדות הקשה להווה המזהיר.

סבל וגאולה.

וקינאתי בה. אבל יותר משקנאתי בהצלחה שלה ובהכרה שזכתה לה, קינאתי בסבל שלה, בילדות הקשה. כל-כך השתוקקתי לשטוף את המדרגות ששטפה, וכעסתי קצת על הזמן שבזבזתי בקייטנות עם שאר בני גילי, שמח ומאושר.
אבל אני מגזים כמובן, כהרגלי.

אותה בחורה תמשיך לעשות חיל, אבל זה כבר יהיה משעמם. בכל ראיון עתידי שתעניק, ידברו איתה על ילדותה. תשעים וחמישה אחוזים מהראיון.

הסבל הופך אותנו למעניינים. ההצלחה למשעממים. יש לי עוד הרבה לומר בנושא, אבל אני מרגיש שהצלחתי להחדיר בכם את הרעיון – והפכתי משעמם.