הדרך המיליון ואחת
אני יושב על החול, ממש על יד הגלים, אם איישר את הרגליים, הם יגעו במים.
רוח חמה נושבת, עוטפת אותי ברוגע בזמן שאני מביט רחוק, אל הנקודה שבה הים והשמיים מתחברים.
זו שעת בין ערביים,והשמיים מתחילים להצבע כתום- אדום, כל כך שקט היום בחוף, בקושי יש אנשים, ואני לא בטוח אם אני אוהב את ההרגשה הזו או שונא אותה.
אני פולט אנחה, מקשיב לסביבה.
להקת ציפורים מציייצת, הרוח לוחשת באוזניי וממש לרגע קצר אני מצליח לא לחשוב על כלום, עד ששוב מציפות אותי מחשבות. פורצות את חומת ההגנה שלי.
על החזה שלי נחה משקולת , וחרדה מתפשטת בתוכי, לאט. היא מתחילה במרכז החזה, יורדת אל הבטן ושוב חוזרת ועולה אל הגרון.
החול מתחתי מושך אותי אליו, ואני לא נלחם אלא מרפה, מניח לעצמי לשקוע בתוכו.
השמיים מתחילים להשחיר מעט ואני מחייך לעצמי, כי הם תואמים את מצב רוחי.
אני חושב על כל הדברים שנמאס לי מהם לאחרונה.
האנשים סביבי, השגרה, החיוכים שאני מפזר, החיבוקים.
נמאס.
הכל מעייף אותי.
אין לי כוח יותר לחשוב לפני שאני מדבר, וגם לא לומר לאנשים שאני 'חולה עליהם', כשאני בעצם לא סובל אותם.
לא רוצה יותר להעמיד פנים שחופשות, מסיבות, ומסעדות אותי.
המשקולת על הלב שלי מתהדקת, ואני מפריד מעט את השפתיים בניסיון להכניס קצת אוויר דרך הפה.
אני בוהה בגלים שנעים לאט, בקושי.
השקט מכאיב לי פתאום, ומתחשק לי לצרוח.
אני רוצה לפתוח את הפה גדול-גדול, ולצעוק החוצה את כל התסכול שנבנה בי על כל הפעמים שבהן לא עשיתי מה שבאמת רציתי.
אני רוצה לצרוח, ולצרוח עד שהורידים בצוואר שלי יתנפחו והפנים שלי יעשו אדומות-אדומות.
אני רוצה לצרוח, עד שהחזה שלי ישרוף, ועד שמיתרי הקול שלי יקרעו, עד שלא יהיה לי אוויר.
אם לא הייתי פחדן בטח הייתי עושה את זה עכשיו, הייתי קם וצורח בלי שיהיה לי אכפת מה חושבים, בלי שיהיה אכפת לי מה יגידו, ומי מסתכל.
כמו משוגע הייתי צורח.
אח, כמה משחרר זה בטח להיות משוגע, להיות חופשי לעשות מה שרק בא לך לעשות.
אם בא לך לצרוח, אתה צורח, אם בא לך להתפשט – אתה מתפשט.
אף אחד לא יגיד לך שאסור לך, או שזה מביך. אף אחד, לא יכפה עליך לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות.
אני לופת מעט חול, מוחץ אותו בין הידיים עד שהן מתחילות לכאוב.
לעזאזל עם כולם.
לעזאזל עם העולם הרקוב הזה שאנשים בו חושבים שיש רק דרך אחת לחיות, והדרך שלהם- היא הנכונה.
אין דרך אחת, אני רוצה לצרוח – יש מיליון. ואפילו מיליון ואחת.
ציפור חוצה לפתע את טווח הראייה שלי, מושכת אותי החוצה מלופ המחשבות שלי, אני מרפה מהחול, מניח לו לגלוש על האצבעות.
יש יותר מדרך אחת, חייבת להיות עוד דרך, עוד אפשרות.
לא יכול להיות שזה הכל, שככה זה יגמר.
אני לא מוכן לזה.
אני לא הולך לחיות ככה, אם יש מיליון דרכים, אחת חייבת להתאים לי.
ואם לא, אז אולי אני צריך ליצור אותה.
אני אמצא את המיליון ואחת- זו שתהיה שלי. רק שלי.
אני מרים מבט אל השמיים, מחייך מעט, המשקולת על החזה מרפה לאט- ומתפוגגת, ואני שוב יכול לנשום.
אני מנער מעליי חול, ונעמד. אני הולך למצוא את הדרך המיליון ואחת.
תגובות (2)
*זו שעת בין ערביים,והשמיים – חסר רווח
*לא רוצה יותר להעמיד פנים שחופשות, מסיבות, ומסעדות אותי. – משהו במשפט לא מסתדר לי, אולי חסרה מילה בין 'מסעדות' ל 'אותי' ?
זה קצת מצחיק, אבל יצא לי לראות את הסרט 'ברבי והנעליים הוורודות' לאחרונה והמורה שם התעקשה על כך שיש רק דרך אחת לרקוד את הכריאוגרפיה וברבי התעקשה שיש לה דרך משלה (וכמו בכל סרט ילדים, היא גם הצליחה להוכיח למורה שלפעמים שינוי זה טוב ולא כולם אותו דבר).
פשוט, אני זוכרת שקראתי את הקטע ולא ממש ידעתי לנסח מה לכתוב אז השארתי אותו פתוח בצד, ואז יצא לי לראות את הסרט וזה הזכיר לי את הקטע שלך, ופתאום זה הזכיר לי קצת גם את עצמי ואת רצף המחשבות שלי והרגשתי שהקטע הזה הוא כמעט אני. כל הפעמים שבאלי פשוט לעזוב הכל ולעשות דברים אחרים, או החיפוש אחר דרך שתהיה שלי ושתוביל אותי אל מה שאני רוצה ושיעשה אותי שמחה באמת.
אני רוצה להאמין שיש משהו בשביל כולם, גם אם לפעמים החיפוש אחר 'דרך המיליון' נראה לאנשים כמו משהו שהוא לא בר-השגה ושיישאר בגדר חלום.
היי ספיר,
תודה על ההערות- אתקן בהזדמנות.
אוהוהו, את לא לבד בתחושות ובמחשבות האלה תהיי בטוחה בזה.
אני אגיד לך מהמקום האישי שלי, שבמשך תקופה מאוד מאוד מאוד ארוכה די עשיתי מה שכולם ציפו ממני לעשות.
תמיד דאגתי לרצות, ולשים אחרים לפניי, ובתקופה האחרונה הבנתי שאני לא חייבת לאף אחד שום דבר ובטח ובטח לא לרצות אף אחד.
אני אשקר לך אם אגיד לך שזה סוויץ' קל לעשות בראש , אבל מה שכן- זה סוויץ' שלגמרי שווה לעשות, כי בלעדיו קשה מאוד לחיות כמו שרוצים.
אישית, אני מאמינה שכל עוד בן אדם עושה מה שהוא אוהב, שאר הדברים מתגמדים. ושלכל אחד, יש את המקום שלו בעולם. גם אם זה לוקח מלא זמן למצוא אותו , וגם אם עוברים כל מיני קשיים בדרך- בסוף, זה לגמרי שווה את זה, כי אלה החיים. אין מה לעשות.
תודה על התגובה שלך,
וחג שמח :)