דף סגול שמידי דהה

אחרי שנים של מנוחה הגעתי למסקנה שאיני אוהבת יותר מאת הסגול המנצנץ שנופל מבין זרועותייך לאחר שאתה מחבק אותי. הסגול שמבצבץ עם תחילת השקיעה בחורף, הסגול שמבצבץ אחרי שאני טועמת את השוקולד המתוק- מריר שנופל לתוך הבטן ומערבל את הטעמים ונוסך בי תחושת חמימות. או לחלופין הידיעה המזגזגת הזאת שתופחת בך שוב כמו בצק שמן שמתמלא. או חלונות ראווה של חנויות, או אוסף הפתקים הלבנים שמצאת על שפת המדרכה. שנים של חוסר מעשה ותחושת אשמה שאין אני מגלגלת את זה או את זה, היו אחרי זמן ממושך שבו הייתי יותר מידי. ופתאום רק נותרה לי ערימה קטנה שדורשת להיות פחות, להישאר פחות. ופחות. עד להתעמעמות, עד לכמעט קוצר נשימה, או נשימה לא מודעת. עד לכמעט רעד או ליטוף קצר באצבעות, עד לכמעט ריקוד של חצי מלמול או דבר מנומנם ומהוסס. עד לכמעט עיוורון או דף שמידי דהה. וסגול שאין מבחינים בו.

אני דף סגול שמידי דהה. הבנתי את זה רק אחרי שנים של מנוחה. וזאת מי שאני. הסגולה הזאת שנמצאת באמצע של הכל, ושמאיטה את הכל. לאט יותר. אני אומרת בלחישה. לאט. לאט. אתה מחבק אותי לאט ואני נוגעת בזרוע החמה שלך. איני אוהבת יותר מאת הסגול המנצנץ שנופל מבין זרועותייך.