מכתב בבקבוק
אני מחפש דרך לתמלל את התחושות, ומשהו בי מתחבט. עוד פעם לכתוב?! ולמי? אני מרגיש שאני כותב מכתב בבקבוק וזורק אותו לים, רק כדי למצוא את הבקבוק יום למחרת נשטף אל החוף שלי. לפעמים אני מרגיש שאני יודע מה הצעד הבא שלי צריך להיות, אבל לא מסוגל להתקדם, ואין לי כבר עניין לכעוס על עצמי. לא. אני לא מדבר על משהו אובדני, את הרעיון הזה זנחתי, השארתי מאחורי. אני חושב שאני מדבר על לחיות, אבל לא בטוח שאני יודע איך. אני מרגיש לפעמים שאני זקוק לעזרה, להסבר. מישהו שיתווך לי. לא "מה הטעם?", אין לי צורך במשמעות. פשוט "איך?".
יש בי זיכרון של יופי. פעם ידעתי לראות יופי בעולם. זכור לי שזו תחושה שאהבתי, ועכשיו זה הולך ונהיה קשה, קשה יותר ויותר. אני רוצה להאמין באנשים, והייתי רוצה שתהיה לי תקווה, אבל כשאתה מרגיש שאתה שוקע, פתאום הייאוש צץ ומופיע בכל מקום.
אני מבקש ממנו להרפות. כמו מלחיצת יד כואבת. כמו מחיבוק חונק.
רציתי לכתוב כמו פעם, קיוויתי להוסיף קצת הומור, אבל לא מצאתי. אני מרגיש שאני לא מצליח לתמלל את התחושות. לפעמים אני מדמיין שמישהו מוצא את הבקבוק, קורא את הפתק, מחזיר אותו למקומו ומשליך בחזרה לים. לא מרוע. לא מאפתיות. סתם – כי אין לו תשובה ואין לו דרך לעזור. אולי כי אני לא יודע להסביר את עצמי מספיק טוב. לא כל האנשים רעים, אני יודע, אבל גם אלה שליבם טוב – אין לי מה לעשות איתם, ואין לי כבר עניין בהם.
מיליוני לחיצות מקלדת. מיליוני אותיות. רבבות מילים. אלפי עמודים וכולם נשמעים לי אותו הדבר. בעולם שלי יש עכשיו רק מנגינה אחת. הכל קלישאתי, דבר לא חוצה את רף הבינוניות, ואני לא רוצה להפוך לקלישאה בעצמי, אבל למה בעצם? אני לא חי למען אף אחד, ואני לא רוצה לחיות רק למען עצמי, אז מה זה משאיר לי? מהן האפשרויות שלי? עבור מי אני בכלל כותב את זה?
שלשום הייתי בהופעה. היה שם אדם על הבמה שסיפר, שהוא שואל אנשים מדוע הם לא מתאבדים. הוא סיפר שהוא אוהב לשלב את השאלה הזו בשיחה. אני לא במקום הזה – כבר אמרתי לכם שזנחתי את הרעיון – אבל דמיינתי ששיחה כזו מתקיימת וניסיתי למצוא תשובה. חשבתי על זה שאני עצלן – אולי בגלל שאני עצלן. לא הייתי מרוצה מהתשובה שלי. אני יודע שזה נשמע מטופש, ולא נדרשת הרבה השקעה, אבל יש כל מיני אפשרויות, כל מיני שאלות לפתור, ואני מרגיש שאין לי את הכוחות להתמודד עם כל השאלות, אז אני נהיה פאסיבי. אני מתעצל. פעם חשבתי שלמות הוא הפתרון הקל והמהיר. היום אני חושב שלחיות הוא הפתרון הפשוט. אמנם ארוך – אבל קל יותר. אני לא מרוצה מהתשובה שלי.
פעם כשהייתי שואל "מה הטעם?" לא אהבתי את התשובה.
אני חושב, מה יקרה אם לא אמצא תשובה טובה גם ל"איך?"
רציתי לכתוב עם קצת הומור – משהו בהומור נותן לי תקווה או נחמה – אבל לא מצאתי איך, ואני מרגיש צורך להתנצל שאני רק מוסיף עוד ייאוש. הייתי מעדיף להשאיר אחרי שמחה. מוזר לי שעוד אכפת לי מתחושות של אנשים אחרים, בפרט זרים. מוזר לי שעדיין יש בי משהו שרוצה לגרום למישהו להרגיש טוב. הייתי רוצה לחשוב שזו אהבה, אולי זה סתם הרגל. אבל לפחות משהו במחשבה הזו עוד קצת משמח אותי.
תגובות (2)
יכול להיות שהוא מחזיר את הבקבוק חזרה לים כי הוא מרגיש שהמילים שקרא יכולות להגיע לעוד אנשים, ואולי אפילו להיסחף אל האדם הנכון שצריך לקרוא אותן.
אי אפשר באמת לדעת את התשובות להכל.
הקושי בלתמלל תחושות זה משהו שאני מזדהה איתו גם. לפעמים מגיע פרץ של השראה והכל יוצא החוצה ולפעמים עובר זמן רב עד שאני מצליחה לכתוב מילה אחת.
התחברתי אל חלק מהדברים שכתבת ולגבי כל השאר, אלו שאלות שגם לי אין תשובה עליהם או כיוון שצריך לקחת.
החיים בהחלט עדיפים יותר, ארוכים ודורשים תחזוק לגוף ולנפש, ולא תמיד קל לחיות אותם. כל יום הוא דף חדש ומלא.
תודה על התגובה, ספיר.