מתגעגעת ופתטית

למה קשה לנו כל כך להודות: להודות ברגשות שלנו. למה קשה לי להגיד שיש לי רגשות ושאני מתגעגעת. למה קשה לי להגיד שלמרות כל המגרעות שלך אני רואה בך אדם יפה, אדם טוב כזה שכיף לי להיות לידו ואני רק רוצה לספר לו כל מה שעבר עלי ועובר עלי ועוד יעבור. הבטן שלי מתהפכת כשאני חושבת עלייך. יותר מזה, אני יודעת שתחזור- ואני לא מרגישה פתטית על זה. אני יודעת שתחזור כי הרגשות שלך היו גדולים עוד יותר משלי. אני לא מצליחה להיכנס לאפליקציה. לא מצליחה לדבר עם גברים אחרים או להסתכל עליהם. אני רוצה שתיכנס בדלת עכשיו ותנשק אותי. תחבק אותי, תלטף אותי ותגיד לי שאתה כאן להישאר.
אבל החברה, עם המוח שלי, יודעים שהמכה יכולה להגיע. אז הם מנסים להגן עלי ככה שאני לא מצפה שתחזור- רק רוצה בכך. אני חוזרת במוחי שוב ושוב ואומרת לעצמי שהכול יכול לקרות בתקופה הזו. מפה לשם אני מחכה לך, או יותר נכון מחכה למאי- אז אדע את ההחלטה שלך- הרי אם לא תתקשר אני אדע לבד מה החלטת. אני מחכה גם אם זה נגד כל היגיון, נגד כל מה שהחברה חושבת, גם אם אני מצטיירת כאישה חלשה ופתטית. רבים האנשים שמסטים אותי מהמחשבה עלייך. הם אומרים לי שאיחלת לי מזל טוב רק מתוך תחושת מחויבות. אומרים שבטח תשכח אותי ושנפגשנו למעט מידי זמן כדי שחודשיים יספיקו בשבילך לחזור. חלקם מורידים אותי כדי להעלות לעצמם, חלק כדי שאני לא אפתח ציפיות ואפגע. בסוף, היית הגבר הראשון שבאמת איכפת לו ממני ואני רוצה להאמין שגם אם לא תרצה את הקשר היית יודע לא לשלוח לי שום דבר ביום ההולדת או לפחות לא לדבר איתי עוד פחות מחודש כשתסיים את שביל ישראל.
ביני לבין עצמי אני אודה שאני אהיה עצובה אם לא תחזור, אני אודה שאני חושבת עליך, מפנטזת עליך. מפחדת שמישהו ייגש ויתחיל איתי ואני רק אחשוב עלייך. ביני לבין עצמי אני אקווה שבספרי החיים הפרק שלנו עדיין לא הגיע לסופו. ביני לבין עצמי אני יודה שאני מקווה יום אחד להזדמנות להגיד לך את כל הדברים שעד עכשיו היו ביני לבין עצמי.
התקופה הזו קשה לי הרבה יותר משחשבתי. מעודדת אותי המחשבה שאתה אולי נמצא באותה סיטואציה בדיוק כמוני- רעה שכמותי. אני רוצה להאמין שאתה חושב עלי לפחות באותה מידה שאני עלייך- ועדיף שאפילו יותר. אני רוצה להאמין שאתה סובל מהמרחק שלנו ושאיפשהו עמוק עמוק אתה רוצה לסיים את הטיול כדי שניפגש עוד פעם. למרות שאני מאוד אגואיסטית כאן, אני רוצה להאמין שהמרחק הזה עשה טוב לשנינו. אני יודעת שלי הוא עשה- הייתי צריכה זמן לחשוב ולהבין עם עצמי מה אני מרגישה עלייך. הזמן הזה לימד אותי להיות פתוחה יותר – אם תזכה להיות שם ולראות את כל הרעפת הרגשות והכנות הזו-זו תהיה הזכות הגדולה שלך. ואם לא? אני מניחה שיהיה גבר אחר שיזכה בכך- או אולי זו עוד מגננה שעלתה? בדיוק כשהייתי הכי כנה שיש?