חיים ללא שינה

היום סיפרתי לבן שלי שפעם, לפני התרופה של פייזר, היה מומלץ לישון באיזור ה-8 שעות שינה בלילה.
״מה?!״ יוני הסתכל עליי בהלם. הוא לא ישן מאז שהיה תינוק, ולא ראה מעולם אדם מבוגר שהולך לישון. רק בסרטים עתיקים שכבר לא רואים הרבה.
זה גרם לי להרהר על כמה העולם השתנה מאז שהייתי בן 24.
אני זוכר שבגיל 24 השתחררתי מהצבא וטסתי לטייל בדרום אמריקה, תרבות שונה בכל כך הרבה מובנים מהתרבות שלנו בישראל. הם היו עניים בהרבה, אבל לעומתנו שם בישראל ובאופן כללי במערב, הערך הקפיטליסטי של לעבוד יותר ויותר מעולם לא היה ערך עליון.
אני זוכר את המסעדה האהובה עליי בדרום אמריקה, היא הייתה אי שם בדרום ארגנטינה, קטנה מאוד, אולי 5 שולחנות קטנים והיא פעלה אך ורק מ 19 ועד 23 בלילה. היא הייתה כל כך פופולארית שנדרש להזמין אליה מקום כמה ימים מראש, ותמיד הייתה רואה תור ארוך של אנשים שמקווים להיכנס ללא הזמנה, או לפחות רק לקחת אמפנדס לדרך. לא משנה כמה המליצו להם להגדיל, להרחיב, להכפיל את הצוות, לעבור לנכס גדול יותר, שום דבר לא עניין אותם. הם אהבו את חייהם ואת העובדה שהם הגיעו כל יום אחר הצהריים לעבודה ובישלו אוכל מצוין.

אני זוכר את עצמי כקצין,והיום כמנהל בחברה תעשייה, כל דבר שעובר לי בראש זה איך אני מייעל יותר את העבודה? איך הצוות יותר פרודוקטיבי ומייצר יותר בזמן שניתן לו? הייתי עובד שעות מטורפות, בקושי ישן. ככה עובד כל עסק מערבי היום-תמיד איך לייצר, לעבוד, ולהוציא יותר מהעובדים שלך.
ואף על פי שהרפואה צעקה לנו שרמת הסטרס שלנו כתוצאה מעבודת יתר תהרוג אותנו, ותופעת ה New age תפסה תאוצה עם מדיטציות, יוגה וכו וכו.. כמו שאמר כתב בטחוני מפורסם שמאוד הערכתי על נושא אחר בכלל- ״כסף מנצח אידיאולוגיה״. ובאמת כשפייזר פיתחה את התרופה החדשה שלה שמבטלת לנו את הרצון והצורך לישון, את אף אחד לא עניין זה שאנחנו גמורים מלא להפסיק לעבוד.

״אהבתי לישון״ סיפרתי ליוני.
״למה שתאהב לישון אבא? אתה יכול לעשות כל כך הרבה דברים בזמן הזה״
״לפעמים כל מה שאתה צריך בחיים זאת הפסקה קצרה מהחיים עצמם.״ עניתי, ״למשל כשהחברה הראשונה שלי, לירון נפרדה ממני הייתי שעות שעות במחשבות נוראיות, בעצב שלא משחרר לרגע, עד שפשוט הייתי כל כך עייף ונרדמתי, הגוף מכבה את עצמו לכמה שעות ונותן קצת מנוחה מהצרות שבחיים, כשקמתי עדיין הייתי עצוב, אבל קצת אחרת.״
יוני הנהן אבל לא נשמע משוכנע.

פעם, תרופות פסיכיאטריות להרגעה ונגד דכאון היו נפוצות, אבל היום אפילו לא נדרש להן אפילו מרשם מרופא.כיום לא עובר יום שאנחנו לא מזינים את עצמנו בכדורים ומסיימים את הערב עם ג׳וינט או שתיים, רק כדי להירגע.

אני חושב על יוני וקצת מרחם עליו. ״בזכות״ הכדורים היום ילדים מבלים 14 שעות בבית הספר. פעם אחרי 8 שעות כבר לא החזקנו את עצמנו, היינו לוקחים את התיקים ובורחים. בגיל 12 יוני יודע יותר ידע אקדמאי ממה שידעתי ב 24 שנה, הילדים שלנו רואים אותנו כדור עתיק ומיושן. גם אם הייתי רוצה לתת לו את התענוג שבשינה, הייתי נשפט בעילת פגיעה בחוק חינוך חובה. היום מי שלא לוקח כדור נגד שינה(כאילו שלישון זו מחלה) לא מוצא עבודה, הוא ייחשב כבטלן וכאדם לא ערכי וייזרק לשולי החברה.

לבר המצווה של יוני החלטתי לחשוב על מתנה לא רגילה- שינה מתוקה שאין כמותה.
בבר המצווה שלי, אבי לקח אותי לעשות טיול התבגרות- מים אל ים, ישנים בשטח, מבשלים לעצמנו והולכים המון.
אז ביום חמישי אחד אני ויוני ארזנו תיקים, עדכנתי את המורה שיוני חולה ויישאר בבית(היום לוקחים תמיד אקמול משופר שמעלים את התסמינים, אבל איכשהו המורה לא התווכחה) ויצאנו עם האוטו לשפך נחל כזיב.
הטיול פעם לקח שלושה ימים,אפילו ארבעה. היום ללא שינה וכדורים ממריצים ניתן לעשות אותו גם ביום, אך אני ויוני לקחנו את הזמן ועשינו אותו ביומיים וחצי, ללא שינה, אך ללא כדורים ממריצים. ביום האחרון, כמה קילומטרים לפני היעד המיוחל החלפתי לי וליוני את כדורי נוגדי השינה בסוכריות. וככה המשכנו לטייל כל הלילה( עוד מנהג מטומטם שהתפתח מאז כדורי נוגדי השינה). לקראת הזריחה וסוף המסלול יוני ואני התחלנו להיות עייפים במיוחד.״אבא, אני חושב שאני לא כל כך מרגיש טוב״, ״אתה מרגיש מצוין יוני, הגוף שלך מתכונן לקראת המתנה הבאה שאני הולך לתת לך, בכנרת״, יוני חייך, התמלא אנרגיה והגביר קצב. את הקילומטר האחרון עשינו בקצב הכי טוב שלנו מתחילת הטיול, השמש התחילה לעלות מעל רמת הגולן ומילאה אותנו באנרגיות. כשהגענו לכינרת, מצאנו חוף שקט עם דשא, עצי אקליפטוס מצלים, ומוזיקת חלילים פרואנים נשמעת מסוכת המציל.זרקנו את התיקים, הורדנו בגדים וקפצנו לכנרת.
פרסנו מחצלת ואכלנו ארוחת בוקר, השמש כבר האירה במלוא עוצמתה, אך בתקופה זו של השנה עדיין נעים בכנרת, ובריזה מושלמת נשבה וקיררה אותנו. האדרנלין התחיל לרדת ויוני התחיל להראות עייף מאוד, גם אני הרגשתי פתאום מרוסק.
״אז אבא, מה ההפתעה האחרונה?״
חייכתי ליוני, פתחתי את התיק שלי והוצאתי שני ערסלים מתקפלים ושתי כריות מתנפחות. ״תעזור לי להקים ותבין מהר מאוד.״
יוני לא הבין על מה אני מדבר אבל לא שאל שאלות, ומהר מאוד ניצבו לפנינו שני ערסלים, ובתוכם שתי כריות. אמרתי ליוני להיכנס לערסל וכיסיתי אותו בעזרת שק השינה שלו. ״עכשיו יוני, תעצום עיניים ורק תחשוב על כל הדברים הטובים שיש לך בחיים, משפחה, חברים תחביבים, מה שתרצה״. יוני עצם עיניים וחייך. חייכתי גם אני, הסתכלתי שוב על הכנרת המדהימה, שמח על הטיול שעשינו. כשהשבתי את המבט ליוני, הוא כבר היה שקוע בשינה עמוקה כל כך. שנים לא ראיתי את יוני ישן.
נשכבתי גם אני בערסל, חושב על כל מה שטוב בחיים. לא עוברת דקה ואני נרדם.

״אבא, קום קום!״
קמתי אחרי יותר מ 12 שעות שינה, בתחושה הכי נפלאה שהרגשתי כל כך הרבה שנים(אנשים מהדור שלי יזדהו כשיזכרו בשנצ הכי טוב שהיה להם). הסתכלתי על השמיים שנצבעו בצבעי כתום מדהימים, מוזיקת החלילים המשיכה להתנגן. אני ויוני הכנו קפה, אכלנו עוגיות והתענגנו על השקיעה המדהימה ביותר שהייתה לי בחיים.
יוני היה מאושר, ערני, אנרגטי ויותר רגוע משהיה אי פעם, ואני לא יכולתי לתת לו מתנה טובה מזאת.