אולי זה סיפור אהבה.

אולי זה היה צריך להיות סיפור אהבה. אני צריכה עכשיו להחזיק שוב את הגוף והלב ביחד כמקשה אחת, לא להתפרק לרסיסים, להיות כפלדה. להיות כפרפר המנוסה כבר בלהבה שוב ושוב.

המומחית הגדולה ביותר לרומן הבלתי אפשרי. ללא הגנה עצמית, ללא הטפות מוסר עצמיות, רק הרבה אמונה בכוח ההחלמה. רק הרבה כוח החלמה.

מה חשבת לעצמך אחרי שהיה לנו לילה בלתי נשכח יחד, שאני עוברת על זה לסדר היום וממשיכה הלאה בקלות?!

ועוד יום יבוא ותאמר לי אחרי שנים בלחש קטן ונסתר, לאוזניי בלבד: יש דברים שאדם אינו שוכח כל עוד רוחו בו, ואת אחד מהם.

אז מה יצא לי מכל זה? שוב נשארתי לבד אחרי ליל אהבים.

כמו טיפשה תמימה עוד ציפיתי שתתקשר ותבוא. היית במרחק גיאוגרפי של חצי שעה על פלנטה אחרת. ציפיתי שתרים טלפון ותשאל, מה שלומך, זה הכל.
זה מעליב שאין הגה אחרי לילה שכזה. כאילו שאני לא יודעת שברגע שכבשת מוצב תמשיך הלאה, או תיסוג בפחד, כי הרי נפל המוצב הכי נכסף!

אבל בפעם הזאת אין יותר לכאורה קלילות. לא עוד אעמיד פנים של האישה החזקה שזה לה רק פלירט. אבל זה גם לא יהיה כמו חיזור גורלי, זה גם לא יהיה הרומן הקלאסי עם גבר נשוי. שיא האנוכיות שלך, שיא הכאב לנו הנשים, לשתינו, לי ולאשתך, חברתי הטובה.