זמן פורענות

מידיי פעם אני מגיעה לכאן.
כשיש בי הרבה מאוד עצב.
את העצבות משאירה לקטעים או מונולוגים. את התקווה לשירים ולמיתרים.

אני לא בטוחה מה בדיוק אני מרגישה עכשיו.
זה קצת מודחק ומעורבב הפעם בעוד צבעים של רגשות.

עצב מהול בגעגוע, שמהול בהכרה, שמהול בכאב.
ואל תוך התמהיל הזה מתגנבת אשמה.

וזה לא בסדר. להאשים את עצמי בפעמים בהן אני לא מצליחה.
היד הייתה קלה על ההדק, היום כבר פחות.
היום הכדור הוא יותר בסגנון של ממתקים ועוגות.
אבל לפעמים הוא ממש הנשק הטוב של פעם.

הגעגוע שורף אותי.
הוא מזכיר לי שזה לא אמור להיות ככה.
ככה חסר.
שלב ריק נועד להתמלא.
אבל כל עוד הוא לא מלא, הפלא הזה, זה עלול להיות זמן פורענות.

ובזמן הפורענות אני לא תמיד אני מצליחה להישמר.
לא תמיד מצליחה לשמור.
על עצמי ועל הנפש.
ושלא נדבר על כאבי הבטן.

למדתי איך לדבר עם פחדים.
אבל מי יודע איך מדברים עם געגוע?
מה אומרים שיתיישב לו על הלב?
מה אומרים לו על מנת שיתנחם?

אומרים שצרת רבים היא נחמת טיפשים.
אינני חפצה בכאב שלך.
חפצה בהקשבה, במילה טובה,
בהרגשה שאני לא לבד.