~בדרך אלייך~ 5 (ערוך)

אור חזק סנוור אותה, היא ניסתה לפקוח עניים וראתה את מיכל עם מגבת פותחת את כל הוילונות "למה מיכול? למה?" מיכל התלבשה ואמרה "כדי שתקומי! יאללה כבר 10:00" דקלה הסתובבה לצד השני "אני איתך סיס, 10:00 זה 7:00 בבוקר לסטודנטים בחופשת סמסטר, אבל עכשיו הודיעו לי שצריך לפנות את החדרים ב11:00" דקלה התרוממה מהר מידי ותפסה את הראש ביד "שיט, איך נספיק? הראש שלי מסוחרר לגמרי". מיכול הרימה את המזוודה על המיטה והכניסה לשם פיג'מה ומברשת שיניים היא עצרה לשניה ואמרה "תסתכלי על השידה שלידך" היה מונח שם בקבוק מים קטן ומעטפה עם לוגו של הכפר נופש ששהו בו.
היא פתחה את המעטפה וראתה שכתוב בפנים – "בוקר טוב דידוש, הבאתי לך שני אדויל לשכך את הכאב ראש. חושב עלייך." היא לקחה נשימה, היא לא יכלה לחשוב על דניאל עכשיו, אחרי ששתתה את שניהם יחד, שאלה את מיכל "מתי הוא הספיק?" מיכל סיימה לארוז וסגרה את המזוודה "לפני שעה הוא דפק" היא חייכה "התבאס כשאני פתחתי ולא את" .

____

אחרי שהן נפרדו מכולם ואלונה התנצלה שכעסה, ואיילה חיבקה אותן חזק לפני שנסעה דקלה הביטה אל המים ושחזרה את מאורעות האתמול, את הריקודים עם החברות, את הכייף שהיה לפגוש את כולן ולהתעדכן, כל החבורה הייתה שם, נטלי, שרון וספיר. היא נזכרה בדניאל, היא הרגישה כאילו ראתה אותו בכל מקום. כשישבו ליד הבר הוא היה שם בצד השני בוהה בה. כשרקדה ראתה אותו באופק מדבר. היא שתתה כדי להשתחרר, כדי לשכוח ממנו. ועכשיו שעמדה מול החוף והראש שלה כאב והבחילה לא עברה, נזכרה בשנה האחרונה שלהם יחד שהבטיחה לעצמה שלא עוד. 'אני לא אתן לו להשפיע עליי ככה' אמרה לעצמה מליון פעמים, כל פעם שהתעוררה עם הנגאובר, כל פעם שעישנה יותר מידי והייתה צריכה לחכות שההשפעה תרד בשביל לחזור למעונות בשביל לחזור לעבודה..
היא אהבה אותו, אבל הבילויים איתו היו מסוכנים לה, והיא ניסתה לומר לעצמה זאת אני, זה לא הוא. אני צריכה להיות חזקה לא לתת לו להשפיע עליי. אולי אפילו להשפיע עליו לטובה. אבל היא לא הצליחה הוא היה מתמסטל ושוכח מכל מה שהבטיח, ומתפרץ בהגזמה על שטויות והרכבת הרים הזו הספיקה לה. היה להם קשר מלא תשוקה והמון אש אבל זה לא היה בריא לה.
היא אהבה אותו כ"כ על החבר הטוב שהוא היה לה במשך שנים. לפני שהם היו זוג הכל היה פשוט יותר. הם הכירו שהוא ואיילה עברו לגור בעיר שלה אחרי שאבא שלהם נפטר, אלונה חיפשה שינוי ולעבור לגור בעיר הזו הרגיש לה 'התחלה חדשה' ככה סיפרה. דקלה הייתה אז בכיתה י' והוא היה בי"ב. דקלה ואיילה נעשו חברות טובות כבר במחצית הראשונה ודי מהר דקלה הייתה מבלה אצלהם שעות. אבא שלהם היה בעבודה עד מאוחר וגם אמא שלהם. ככה שהבית הענקי שלהם היה ריק עד שעות הערב ולפעמים הלילה. אמא שלה דקלה עבדה בשתי עבודות אחת בבוקר ואחת בערב ובצהריים הייתה קופצת לשעתיים הביתה ככה שיכלה להיות אצלהם בלי לחשוש ממה הייא תגיד. וככה הם היו מתפלחים ויושבים במרפסת שלהם ומתמסטלים עד שהשמש שוקעת. זו הייתה תקופה קסומה באופן מסוים שם התגבשה החבורה של מיכל, איילה, ספיר, דניאל, ואיתי.
אחרי תקופה שהם היו חברים טובים, אחרי הרבה זמן שדניאל אהב אותה היא סוף סוף הסכימה לצאת לדייט ומה שהיא חששה ממנו הפך למציאות- העובדה שהם יצאו גרמה להם כבר לא להיות חברים טובים. המתח בניהם היה גדול מידי והכל התחרבש. היא בעטה באבן שהייתה על החול, שפשפה את המצח וניסתה להשקיט את המחשבות.

מיכל חיכתה לה במושב הנהג. דקלה הכניסה את התיק וסגרה את הבג'ז היא התיישבה ליד מיכל וחייכה אליה "הבאתי מהמכונה סניקרס, ביסלי ומים בטעמים" מיכל חייכה חצי חיוך וסימנה עם הראש "תצאי אליו, הוא מחכה פה מלא זמן" היא הביטה קדימה וראתה את דניאל יושב תחת ציליה גדולה ומביט בנעליו.

דקלה פתחה את הדלת "אני כבר חוזרת"