ערימת ספרים

אבא ישב בסלון, על הספה הקבועה שלו , שמיכת צמר ישנה כיסתה את ברכיו ורגליו.
לימינו שידת עץ ישנה, מעליה מפה עתיקה וערימת ספרים.
הוא הניח את כוס התה והסתובב כמו לחפש משהו, הביט בשידה, לשמאלו, תחת השמיכה ואז הסתובב לאחור ונשף כשמצא את הספר מונח מאחוריו.
הוא ראה שאני מביטה בו ואמר "זה החיים שלי, האותיות.." וחיוך ילדותי נפרס על פניו.
אבא תמיד קרא ספרים, סביב הספה שלו ערימות ערימות. ותמיד אחד או שניים מהם פתוחים, או מוחזקים בסימניה.
אבא תמיד אהב ספרים, אולי קצת יותר מאנשים, ואולי בגלל זה אני מדברת עליו כעבר למרות שהוא עוד ישנו.