במה מאולתרת – פרק 28

פרק 28 – 'ההצלחה שלנו'

כמו על פי סימן, בבוקר ראש חודש אפריל נשמע דפיקה על דלת ביתו של מיכאל. הוא לא היה שם לשמוע אותה, כיוון שהדופק האלמוני הגיע חצי שעה אחרי שיצא, אך שמע על האירוע עשר דקות לפני תחילת הלימודים.

"יצא לי לתהות אם היה לך פרץ גדילה לא מזמן או שתמיד היית גבוה, כי אח שלך פיצפון." היה מה שגיא החליט לומר לו לאחר שסיפר את הסיפור בקיצור נמרץ. לא שהיה הרבה מה לפרט על דפיקה בדלת.

"היה לי פרץ גדילה בסוף החטיבה." הוא לא ידע למה טרח לענות. נכון, הוא אמר לגיא שידבר איתו עוד חודש ואותו גיא אמר לו שידפוק על דלתו באחד באפריל, אבל מיכאל לא חשב שהתכוון לכך מילולית. "חוץ מזה, אח שלי בכיתה ו'. הם תמיד פיצפונים."

גיא בחן אותו, אולי שוקל אם להאמין לדבריו או לא. "הא." הוציא לבסוף. "אתה בא לתגבורים ברביעי?" הוסיף לשאול וגרר כיסא משולחן קרוב. "כאילו, מן הסתם שתגיע, אתה מיכאל, אבל עדיין."

מיכאל לא זכר שהיו תגבורים ברביעי, אבל בהחלט סביר היה ששכח, עם כל מה שמילא את מחשבותיו באותם ימים. "איזה תגבורים ברביעי?" שאל בניסיון להיזכר.

גיא נראה מופתע ששכח. "באזרחות. לקראת הבגרות? יואב דיבר איתנו על זה שבוע שעבר."

"אני לא זוכר שום דבר על תגבורים."

גיא הביט בו בבלבול, מה שמיכאל החליט לנכס לעצמו. "רציני? אתה האחד מבינינו שזוכר דברים."

"אל תקשיב לו." נועה צצה מאחוריו והקליקה באצבעותיה ביניהם. "אחד באפריל, זוכר?"

"נועה!" גיא הביט בה כלא מאמין. "הוא ממש האמין לי. הוא ממש ממש האמין לי. עוד קצת והוא היה שואל את יואב על זה בבוקר טוב. נו באמת."

היא לא נראתה מתרשמת, ונעצה בו מבט מזלזל למדי כשהשיבה, "אתה לא חושב שיש לו מספיק על הראש? למה להלחיץ סתם?" ברצינות תהומית.

מיכאל השתדל לכבות את הפתיל הכמעט שרוף שלו והביט בנועה בהכרת תודה שקטה. היא הנהנה לעברו והתיישבה במקומה. "אמרו לך פעם שאתה ילד זבל?" שאל את גיא והוציא את הספרים מתיקו.

"אתה. פעם ביומיים בערך."

"אז הנה הפעם ביומיים שלך."

"אתה כזה לא כיפי לפעמים. לא רגע. אתה תמיד לא כיפי," רטן. מיכאל לא הגיב. הוא הקשיב לקול מגפיו הכבדים כשצעד, גם, בכבדות, למקומו. הצלצול לא איחר להישמע לאחר מכן. מיכאל השקיע את כל כולו בברבורים חסרי הפשר של יואב על ימי התגבורים בפסח ואז בהסברים הארוכים והמפורטים להפליא של המורה לביולוגיה על מערכת הנשימה של עופות. שעתיים הפכו לארבע והן לחמש, עד שנשמע הצלצול האחרון והוא קלט שמחברת ספרות שלו מלאה עד אפס מקום בקשקושים חסרי פשר במקום תשובה לשאלת הבגרות שנתנה להם לתרגל. הוא אסף את דבריו אל תיק הצד וכמעט הספיק לצאת מהכיתה, כשיד הונחה על כתפו.

"כן, גיא?" מיכאל אפילו לא חשב על המילים שיצאו מפיו. זה פשוט, גיא היה היחיד שהעז לגעת בו בשכבה שלהם. או לדבר איתו, חוץ מנועה. מיכאל ראה את היחס הזה כלפיו כהצלחה בריחוק שרצה להשיג.

"יחס מינימלי, אני מבין." שמע אותו ממלמל מאחוריו. הוא התנער מאחיזתו והמשיך בדרכו. "צריך טרמפ? אמא שלי כבר כאן."

"אני לא חוזר הביתה עכשיו."

"אז לאן אתה הולך?"

"לא עניינך."

האנחה של גיא נשמעה למרחק קילומטרים ובהחלט הספיקה כדי לגרום למיכאל להסתובב. מתברר שזו הייתה כל מטרתו של גיא, כי החיוך על פניו בהחלט לא היה שם קודם. "אבל כן מעניין אותי."

מיכאל אסף כל שביב שליטה עצמית כדי לא להתפרץ או להתעלם ונשף באיטיות. "וזו בחירה שלי אם לשתף אותך. בחרתי, אני לא רוצה." הם התקרבו אל השער, בו דרכיהם סוף סוף היו עתידות להיפרד.

"אני לא חושב שלאמא שלי תהיה בעיה להקפיץ אותך לאן שזה לא יהיה שאתה הולך אליו," גיא הציע באגביות כזאת, שמיכאל תהה אם בכלל הקשיב לו. הוא ניחש שלא, גיא נטה לסנן חצי ממה שאמר לו. הוא לא היה בטוח אם הלחץ בחזהו נבע מעייפות, מועקה או פשוט וקל – מיאוס.

הוא גם לא היה בטוח מאיפה כל התחושות הללו הגיעו, כי השבועיים האחרונים של מרץ עברו עליו בקלילות פלאית. אולי התקשורת המינימלית ביניהם תרמה לה. זה היה הגיוני. לדבר עם גיא הרגיש כאילו הוא טובע תשעים אחוז מהזמן וכשהחליט להיות כן עם עצמו, מיכאל בקושי הצליח להודות בכך שהוא נהנה. אבל לומר לו את זה? פנים מול פנים? ולהסתכן בהשלכות הבהחלט לא צפויות כשזה הגיע לגיא?

לא. ממש לא.

"לא היום, תודה," השיב ופנה ימינה בשער. נשמעה צפירה מוכרת כשנחלצו מים האנשים אל החניון של בית הספר ומיכאל הביט בגיא, שנופף במרץ לאימו.

הוא בהחלט לא היה מוכן ליד החיוורת, שאחזה במפרק כף ידו והתחילה לגרור אותו איתה. "לא שאלתי."

"מה-" מיכאל סובב את ידו בתוך אחיזת המוות של גיא בניסיון להיחלץ, אבל לא. אלוהים רק ידע מאיפה הגיע הכוח הזה מדי פעם. "אתה לא יכול להכריח אותי לנסוע איתך, אלוהים אדירים." הדם געש בעורקיו בעודו נגרר אחרי גיא לצד השני של הכביש. "גיא, עזוב אותי, נו באמת," התעקש כשנראה שלא הקשיב למילה ממה שאמר.

"לא רוצה."

הם היו קרובים. קרובים מספיק שגל אימה הקפיא את קרביו רק למראה היונדאי הכסופה. מיכאל ניער את ידו בתנועה אחת חזקה בניסיון אחרון להבהיר את עצמו. זה הצליח. כאב לו, מאוד, אבל הוא השתחרר מהלפיתה של גיא. מיכאל שפשף את מפרק כף ידו והזדקף, מישיר אליו מבט. "לא שאלתי."

גיא לא הגיב גם כשהסתובב ופנה חזרה לתחנת האוטובוס. המקום בו אחז עדיין עקצץ כשנמלט לחדרו ברגע שהאוטובוס הגיע לתחנה שלו ומיכאל התחיל לדאוג שבאמת פגע במשהו. הוא הניח על המקום שקית שעועית קפואה ונרגע כשהכאב שכח כעבור זמן מה. אביב נכנס לחדרו כל חמש דקות ושאל אם הוא יכול לקבל את השעועית, כי הוא ומאיה בנו עליה לארוחת צהריים.

"קח." מיכאל זרק את השקית על השיש כשהחליט שעיכב אותם מספיק. "צריך עוד משהו? בכל מקרה תכננתי לקפוץ למכולת."

אביב הביט בו. אחר פנה לדלת, כאילו ציפה שתיפתח כל רגע, ואז חזר אליו. "אני יכול לבוא איתך?" שאל בעיניים פעורות כשתי צלחות. "אבא ואמא אף פעם לא מסכימים לי ללכת למכולת איתם."

"הא?" ההפתעה ניכרה בקולו. "אה. אמ, בטח." גמגם. "שים משהו חם מעליך." אולי היה כבר אפריל, אבל בישראל כמו בישראל, מזג האוויר לא היה החלטי במיוחד.

אביב הנהן במרץ ורץ לחדרו. הוא יצא כעבור רגע עטוף בקפוצ'ון עם סמל בית ספר. "אני מוכן!" דמותו הקטנה עמדה מחוץ לדלת עוד לפני שמיכאל תחב את הארנק בכיס המעיל שלו. "לאן הולכים?" שאל כשהמתינו למעלית.

"למכולת."

"כן, אבל איפה המכולת?"

מיכאל הסתכל עליו. הוא היה בטוח שאביב ומאיה הלכו עם ההורים שלהם לסופר לפחות פעם אחת. "כמה דקות הליכה מכאן. לא רחוק. אבא ואמא יודעים שאתה בא איתי?" הוא לא היה בטוח למה שאל, מן הסתם שהם לא ידעו. מיכאל אפילו לא זכר אם הם כבר חזרו לחו"ל או לא, אבל לא נתקל בהם בכלל בשבועיים האחרונים.

אביב משך בכתפיו וכיסה את ראשו בכובע כך שרק שיערות בלונדיניות תועות ברחו ממנו.

אביב העלה אליו עיניים ענקיות ושואלות. "הם טסים מחר, אז בטח לא אכפת להם. לא ראית את המזוודות?"

לא, הוא לא ראה. מיכאל השתדל לבלות את החודש שבילו בבית כמה שיותר בחוץ. אחרי השיחה הלא מוצלחת, בלשון המעטה, הוא הניח ששני הצדדים העדיפו להתרחק אחד מהשני כמה שיותר. "לאן הפעם?"

"דרום אמריקה. אמא אמרה שהיא תביא מסכות מגניבות מהקרנבל." הוא נשמע נלהב כל כך, שמיכאל החליט לא לשאול את מה שעלה בראשו. הם המשיכו בדרכם בדממה נעימה, שהופרה מדי פעם על ידי שאלה כזו או אחרת של אביב או הכוונה של מיכאל כשפנה לכיוון הלא נכון.

"זה כאן." תפס בידו כשהילד המשיך ללכת בלי לשים לב שנעצר. מיכאל קרע את רשימת הקניות באמצע והושיט לאחיו את החלק בלי הירקות. "זה החלק שלך. לא תלך לאיבוד?"

אביב לקח ממנו את הנייר ורפרף על הכתוב. אחר הביט במיכאל, ואז שוב ברשימה הקצרה. בסופו של דבר חיוך גדול כיסה את פניו ומיכאל היה מוכן להישבע שניתר במקומו. "אני אלך למודיעין, אם יש כאן. מאוד קטן פה."

"זו מכולת, לא סופר. גם אם תחכה בקופה זה בסדר."

"אוקי!" צהל לעצמו והלך בעקבות הריח לחלקת המאפים. מיכאל פנה לצד השני כדי לאסוף ירקות ופירות שהיו חסרים. כשסיים, חיכה בקופה לאביב שיחזור, וכשזה הגיע החליט לתת לו לשלם. "זה נכון?" שאל כשהקופאית החזירה לו עודף.

מיכאל ספר את המטבעות והנהן. "תודה, שושנה." חייך אליה ופתח לאביב את הדלת.

"למה תמיד קר בחורף?" שאל אביב כשהתחילו את דרכם חזרה. מיכאל הניח שבעקבות משב הרוח שהקפיא אותם ברגע שיצאו מהחמימות שבמכולת.

הוא נענע בראשו בחיבה והתאפק לא לצחוק. "אני מניח שזה קטע של חורף, אתה יודע, שקר בחוץ."

"כן, אבל למה לא יכול להיות חם כמו בקיץ?"

מיכאל ראה שהוא מתקשה עם סחיבת השקית שלו ולקח אותה ממנו. "כי קיץ זה לא חורף. אם היה חם בחורף, עדיין היית מתלהב כל שנה מהקיץ?"

"לא. כי כל השנה היה קיץ. אה." הוא יכל לראות את הרגע בו נפל לו האסימון. אביב הפנה את מבטו קדימה והשתתק, ראשו מלא מחשבות. מיכאל עקב אחריו כשהוביל בביטחון את הדרך לביתם ופתח את הדלת לבניין כשנראה שאחיו לא הבחין בעצם קיומה.

הוא קלט את גיא נועץ בהם מבט מהמעלית ושמע רק במעורפל את השאלה שלו. "מה עובר על אח שלך?"

"אביב?" הוא סגר את הדלת בלי להיכנס. "הוא בדיוק למד להעריך את הקיץ."

גיא בהה בו כמה שניות, אחר כך טלטל את ראשו. "אני לא אשאל."

מיכאל משך בכתפיו. הוא ידע שהוא מחייך, אבל לא היה בטוח למה. הדלת נפתחה בחריקה קלה כשלחץ על הידית והוא נכנס אל חום הדירה, נתקל ישירות בשפתיה הקפוצות של אימו.

החיוך נמחק מפניו באותה מהירות שהגיע ואת מקומו תפס ההלם. הם לא היו בבית כשיצאו, חשב כשקלט את אביו יושב על הספה בסלון ומביט בשניהם כמו נשר שחג מעל טרפו. "איפה הייתם?" תשומת ליבו חזרה לפני הקרח של אימו ומנימת קולה מיכאל ניחש שכבר ידעה את התשובה ורק רצתה סיבה מוצקה לכעוס עליו.

"הלכנו לקניות." מיכאל השתדל לשמור על קולו יציב. עם העקבים שנעלה, אימו כמעט התעלתה עליו בגובה. הוא עקף אותה והניח את השקיות על השיש. אביב מיהר להתחיל לפרוק אותן ולסדר את הפריטים במקום.

כשהסתובב, גילה ששמרה על ההבעה הנוקשה, שרק הוחמרה על ידי שיערה, שנמתח לאחור בזנב סוס גבוה. "במזג אוויר הזה? מה אם הוא יצטנן?"

"אז אני אקפוץ איתו לקופת חולים ואז לבית מרקחת. זה בכל מקרה מה שאני עושה כבר חמש שנים, נכון? מטפל בשניהם כי אתם לא כאן לעשות את זה," השיב והרגיש את הדופק שלו עולה. היה לו חם. "חוץ מזה, הוא ומאיה צריכים להתחיל לרכוש מיומנויות בסיסיות. מן הסתם הם לא יעשו את זה לבד, אבל איתי? מה הבעיה? לא תכננתי לנטוש אותו שם ולברוח, אם זה מה שמדאיג אותך." הצל שחלף על פניה כשזרק את ההאשמה הפתיע אותו. הוא לא התכוון לזה ברצינות. "אני לא מאמין, זה באמת מה שהדאיג אותך? חשבת שאני אעזוב אותו?"

מתכת נפלה על האריחים בחבטה מצלצלת כשאביב שמט את אחת הכפות שהוציא. מיכאל סרב להסתובב. הוא ידע איך נראה, כל תווי פניו מורחבים בהלם, וידע שיתפוס את הצד של הוריהם אם יצטרך.

"אתה לא יכול להאשים אותה." קולו של אביו גרם לו להחזיר אליו את תשומת ליבו. הוא כבר לא ישב על הספה וצפה בהם. דמותו הגבוהה ניצבה לצד זו של אימו ויחדיו הם חסמו את דרכו כמו חומת ברלין. "אתה מתנכר להם, מן הסתם שנדאג."

מיכאל ראה שחור.

או לבן.

אולי הוא לא ראה בכלל. הוא היה דיי בטוח שכל מחשבה שאי פעם הייתה לו נמחקה באותו רגע. הפנים של הוריו היטשטשו מולו והוא הניח יד על הקיר, נשען עליו, לפני שייפול. זה לא קרה.

"אני מתנכר להם?" שאל כשמצא את קולו שוב. "אני? ומי מתנכר אליי? לא אתם, זה בטוח. מה פתאום, כי אתם ממש הורים טובים ירושלים, עד שפתאום גיליתם שיש לכם בן הומו ואז מה? לא טוב בשבילכם?" הוא לא זיהה את הקול של עצמו, כאילו השתלט עליו דיבוק ואמר את כל מה שלא רצה להודות בו בקול. "תאמינו לי, הייתי מזמן עושה לכם טובה והולך מכאן, אבל אז מי יהיה בבית? מה עם אביב? עם מאיה? מי יהיה איתם בזמן שאתם מטיילים לכם בכל מקום אחר בעולם, רק לא כאן. רק לא לראות אותי. כבר ניתקתם אותי מכל מקום ומכל אחד שאי פעם אהבתי, אז רק עוד קצת, הא?"

"אנחנו עשינו את זה לטובתך."

"אתם לא עשיתם את זה לטובתי!" ירה וקיווה שכל הבניין ישמע אותו. "שום דבר ממה שעשיתם בחמש השנים האחרונות היה לטובתי. זוג פחדנים, לא הייתם מסוגלים להתמודד עם העובדה שאנשים יודעים מי אתם ומה אתם חושבים, אז ברחתם למקום שאף אחד לא יכיר אתכם וקיוויתם שאהיה ילד טוב ואעזור לכם להסתתר." זה לא היה הזמן. זה לא היה המקום. זה היה הרבה יותר גרוע. מיכאל ראה רעמה חומה בקו ישר מולו וקיווה שמאיה תיבהל ותיכנס חזרה לחדרה. הוא לא רצה ששניהם יראו אותו ככה, ישמעו את מה שיש לו להגיד. הזעם שלו הופנה נגד הוריו בלבד.

אימו נשמעה כאילו חסמו לה את דרכי הנשימה. "אנחנו לא ברחנו."

"אתם ברחתם, ואם הייתה לכם האפשרות לא הייתם לוקחים אותי איתכם."

"אנחנו לא ברחנו."

"אז איך את קוראת לכך שמכרתם את הבית חודש אחרי שראיתם אותי ואת רון וקניתם את הדירה הזאת באותו יום בדיוק? אני אשמח לדעת."

"אני קוראת לזה 'התחלה חדשה'." הרוגע המעושה הוציא אותו מכליו אפילו יותר ומיכאל התקדם חצי צעד לעברה. נמאס לו לצעוק.

הוא הביט היישר לכחול הקפוא של עיניה ולא העז לחייך. "שזה בדיוק כמו לברוח."

הצרחה של מאיה עוררה אותו לפני הכאב. רק אחרי שסובב אליה את ראשו הרגיש את החום מתפשט בלחיו. הצריבה הייתה נסבלת. הבושה קצת פחות. ידו עלתה למשש את מקום הפגיעה וחזרה רטובה מעט.

ההבעה שעטתה אימו הייתה מזועזעת כמעט כמו שהרגיש. היא העבירה את מבטה ממנו אל אביו לסירוגין ונראה שאיבדה כל יכולת דיבור. היא קרסה על הספה, מבטה נתקע על מסך הטלוויזיה השחור, ונראה שסיימה את תפקידה במערכה.

אביו, מצידו, ניגב את גב כף ידו במכנסיו ונראה כמעט אדיש למתרחש. מיכאל ראה פס כהה מכתים את הבד והחליט להביט באצבעותיו. הן היו אדומות.

"אתה…" קולו רעד כשקלט מה קרה, אבל הוא לא העז להעלות את המילים על לשונו. הוא הוציא את הנייד מכיסו וחייג למספר הראשון שעלה בראשו.

"הלו?" נשמע קולה של נועה. "מיכאל?" חזרה על עצמה כשלא הגיב. "הלו???"

"ה- היי, נועה," הצליח לחלץ אחרי מה שנדמה כמו נצח. "אני יכול לישון אצלך היום? ואולי גם מחר?" הוא עקף את מי שבאותו רגע סרב לקרוא לו בשום כינוי שלא היה שמו והתעלם מהתאומים, שנעצו מבטים זהים בלחיו הפצועה.

"מה קרה?" נועה עברה באחת מבלבול לדאגה.

"אמא, אבא וטבעת נישואים אחת," מלמל והפיל את הצ'ימידן שלו מהמדף העליון של הארון. "אני אסביר כשאגיע," אמר, למרות שעדיין לא השיבה לשאלתו.

"אוקי? אוקי. כן, מתי בערך?"

"אני לא יודע, כשאסיים לארוז." הצריבה בלחיו התגמדה לעומת גלי הכאב שהלמו בו שוב ושוב כשגולל מחדש את השיחה בראשו. זה היה אסון, והוא גרם לו, והאחים שלו שמעו את זה. הוא לא צועק. הוא לעולם לא צועק. מה עבר עליו?

"אני אדאג שיהיה לך קנקן שוקו חם כשתגיע. שאזמין את גיא?" שאלה בכזו קלילות שלקח למיכאל רגע לעבד את המילים.

"לא!" הפאניקה מילאה כל שביב בגופו לרגע לפני שחזר לעמימות שהרגיש מהרגע בו מאיה צרחה. "לא. אני לא…" הוא לא ידע מה לומר, אבל היא הבינה.

"בסדר, אז לא. בכל מקרה, תגיע כשתגיע."

מיכאל סיים להכניס לתיק את מה שניחש שהיה צריך ורכס את התא הגדול. הוא דחף מברשת ומשחת שיניים לצד אחד ונעלי ספורט לשני ותלה אותו על כתף אחת. את תיק הצד שלקח ללימודים הכתיף על השנייה ויצא מחדרו.

התאומים לא נראו בשום מקום כשחצה את הסלון, אך הזוג השני ישבו אחד ליד השני על הספה וצפו בתכנית הערב. הם לא הכירו בנוכחותו כשעבר לידם והוא לא טרח לומר דבר כשפתח את הדלת. הוא סגר אותה בעדינות מאחוריו ונעמד מול המראה שליד המעליות. שריטה קטנה אך נפוחה וכהה מדם קרוש בלטה על לחיו, אבל מיכאל לא הרגיש בה כלל. הוא ניתק את מבטו מהזכוכית, העלה את הקפוצ'ון לראשו והזמין את המעלית.