הטיוטה של עמית.

פעמון בית הספר צלצל במסדרונות בית הספר והתלמידים נהרו חזרה לכיתה. באוזניו של עמית צלצול בית הספר נשמע מוזר, טיפה מעוות, אך זה לא שהיה לו באמת אכפת באיזה סולם מצלצל פעמון בית הספר…
כשכולם בדיוק התיישבו במקומותיהם, סאלי התפרצה לכיתה. עמית קימט את גבותיו בבלבול. סביב סאלי הייתה הילה, וסאלי נראתה כמעט כמו מלאכית. אך מה שהיה עוד יותר מוזר היה שסאלי הייתה ללא התיק שלה. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה ראה אותו בלי תיקה- הילדה הזאת תמיד הסתובבה עם ציודה.
סאלי התקדמה אל עמית והוא גילגל את עיניו לעברה כפי שתמיד נהג לעשות.
סאלי התיישבה במושב הפנוי שליד עמית ועמית עיווה את פרצופו. הוא פנה להסתכל בירין וראה שגם לידו היה מושב פנוי… אז למה סאלי בחרה לשבת לידו ולא ליד ירין?
“מה? מישהו הרשה לך לשבת כאן, הא?” עמית שאל את סאלי.
“לא ידעתי שהמושב הזה תפוס.” סאלי אמרה, אך משהו בה היה שונה. משהו בקולה… או שמא אלו היו פניה?
עמית כיחכח בגרונו. “טוב… לא ידעת כי את טיפשה.”
“זה לא נחמד להגיד את זה למישהי שמוצאת חן בעיניך…” סאלי אמרה.
פיו של עמית נפער והוא התקשה לדבר. סאלי בחיים לא הייתה אומרת דבר כזה. הוא ידע שהיא גם בחיים לא הייתה מעלה את הרעיון הזה בדעתה. אז… מה זה אמור להביע?
“מה? אמרתי משהו מוזר?” הילדה שאלה כשעמית נותר אילם.
“את לא סאלי.” הוא אמר לבסוף, אך הרגיש כי הוא לא שולט על מה שיוצא מפיו, כאילו מישהו אחר מדבר מתוכו.
“הא? למה? כי סאלי לא הייתה עושה את זה?” הילדה אמרה וקירבה את שפתיה אל אלו של עמית.
עמית בהה בשפתיה של סאלי בהפתעה. לפתע הפך ביישן. בבטנו פרפרו פרפרים וחזו בער.
היא הצמידה את שפתיה המתוקות אל אלו של עמית ובין רגע פניו האדימו.
כולם מסביב נשכחו וכרגע היו רק עמית וסאלי בעולם.
עמית שם את ידו הרועדת על לחיה של סאלי בעדינות והנשיקה ביניהם נמשכה.
לבסוף סאלי התרחקה מעמית ואמרה, “קום.”
“מ-מה…?” עמית אדום הפנים בקושי יכל לדבר, והוא כלל לא הבין את כוונתה של סאלי.
“אמא אמרה שאתה צריך להכין פנקייקים,” סאלי אמרה.
עמית עיווה את פניו מבלי לענות לה.
אז היא משכה בשרוול מדי בית הספר שלו ואמרה, “אתה צריך לקום! לקום עכשיו! נו!”

“נו!!” אחותו צרחה עליו ומשכה בידו כדי שיקום.
“הא…?” עמית שאל בבלבול.
“אמא הלכה לעבודה, היא אמרה שתכין לי פנקייקים!” אחותו אמרה.
עמית עבר לתנוחת ישיבה. “…בשביל זה הערת אותי, לב?”
הילדה כחולת העיניים הסתכלה עליו בהתרסה. “אני רוצה פנקייקים!”
עמית נאנח ונעמד. “אני אכין, אני אכין… אבא לא בבית…?”
אחותו הקטנה הנידה בראשה לשלילה. אחר כך היא ברחה מחדרו והשאירה אותו לבדו.
הוא שם את ידו על ראשו ונזכר בחלום המוזר שהיה לו. פיו התעקם בסלידה כשנזכר איך סאלי נישקה אותו. המגעילה הזאת אפילו חודרת לחלומותיו, הוא חשב…
“פשוט איכס.” הוא אמר בגועל, אך בבטנו עדיין פרפרו פרפרים.
הוא לבש חולצה לבנה בעלת שרוולים קצרים ומכנסי פיג’מה, ומגופו נדף ריח מנטה. הוא יצא מחדרו יחף וירד בעייפות במדרגות לקומה הראשונה.
הוא הגיע למטבח ושם ראה את לב עומדת על כיסא וצובעת את דפי הציור שהיו על השולחן שהיה ממוקם באמצע המטבח.
“עמית!” היא אמרה כששמה לב אליו. “השארתי לך דף אחד לצבוע! זאת רובין!”
עמית פיהק. “באמת? מה עם הנסיך האפל? אותו לא השארת לי?”
“לא… קצת צבעתי אותו כבר…” לב אמרה בנימת אשמה.
“לא משנה, אז נצבע את רובין.” עמית אמר ומשום מה נזכר בעובדה הלא חשובה שסאלי שיחקה את הדמות הזאת ביריד שהיה להם בבית הספר, ביריד שהוקם לכבוד ילדים חולי סרטן.
אז הוא הפנה אליה את גבו ופתח את דלתות ארונות המטבח שהיו מעל הכיור. הוא העביר את עיניו על מצרכי הארון המלא עד שקלט קמח וסוכר. הוא לקח איתו גם שקית אבקת אפיה ותמצית וניל טרם סגר את דלתות הארונות. הוא שם את כל המצרכים הדרושים הנוספים על השיש, הוציא קערה מתאימה והחל להכין בלילת פנקייק.
לב נעצה מבטים בעמית שהוסיף לבלילה עוד ביצה אחת לפני שהמשיך לערבב אותה. “מי זאת סאלי?” היא שאלה פתאום וידו של עמית הפסיקה לערבב את הבלילה לשנייה.
הוא הרים את מבטו השואל אליה וביקש הסברים באופן אילם. הוא לא הבין מאיפה לב שמעה את השם הזה… סאלי אומנם הייתה בביתו, אך לב מעולם לא שמעה מפיה את שמה, ככל שהיה ידוע לו.
“אתה קראת לה,” אחותו אמרה, וכשעמית המשיך לנעוץ בה מבטים מבולבלים היא הוסיפה, “בחלום.”
“קראתי לה… בחלום?” עמית חזר אחרי דבריה.
“כן. אמרת: “סאלי, סאלי, סאלי…” לב אמרה ועמית החל להאדים קלות.
“ששש!” הוא הסתכל סביבו כאילו כדי לבדוק שאין אף אחד ששומע את דברי לב. “אל תגידי את זה בקול רם! חוץ מזה, אף פעם לא אמרתי את זה…”
“אבל כן אמרת!” אחותו התעקשה. “אמרת: סאלי וסאלי!”
“ששש, לב!!” עמית אמר.
“מה? אני צודקת…” לב אמרה.
עמית פתח את פיו ואז סגר אותו. לא היה לו מה להשיב לאחותו הקטנה. האם באמת פלט את שמה של סאלי בעת שישן…? זה לא יהיה כל כך מוזר בהתחשב בכך שחלם עליה…
עמית סיים לערבב את הבלילה. הוא הדליק את הגז ומיקם על הכריים מחבת. הוא יצק את הבלילה למחבת וחיפש בינתיים מרית במגירות המטבח.
“אז מי זאת סאלי?” לב שאלה אחרי כמה דקות של שקט.
“זאתי ששיחקה את רובין ביריד הזה, זוכרת?” עמית אמר אחרי כמה שניות של התלבטות מה לומר.
“הא! זאת שהכינה לך מרק!” לב קפצה על הכיסא שעמדה עליו.
“מתי היא הכינה לי מרק…?” עמית שאל.
“כשהיית חולה. נו, זה היה קצת לפני היריד של כוכב נוצץ!” היא אמרה.
“אה.” עמית אמר קצרות ומשך באפו.
“היא יפה מאוד, אבל אני לא רוצה שהיא תתחתן איתך.” לב הוסיפה אחרי עוד כמה רגעים של שקט.
את עמית תקף שיעול פתאומי וחריף.
“עמית! אתה בסדר!?” לב שאלה בדאגה.
“כן.” עמית ענה והמשיך להשתעל. איזה מין רעיון זה, שהוא וסאלי יתחתנו…?