שלושים שנה
שלושים שנה אתה עוקב אחרי, הצל הזעיר שהשאיר לי הנצר הזנוח של חיי.
אתה הצל של הניצן שברחמי, בשבוע ה- 12. ההוא שנשאב ממני ונשאר מאחור. הנבט שוויתרתי עליו בלי התלבטות, בלי לבקש ממנו סליחה, או אפילו לספר על קיומו לאבא שלו, כאילו היתה זו אפיזודה רגעית בחיי. אתה החור השחור הזעיר הסודי שבתוכי, שלא גיליתי לאף אחד.
עברו שלושים שנה מאז שוויתרתי עליך מבלי להרהר פעמיים. שמרתי על מסלול בטוח, על קריירה מקודשת וארורה. אם לא הייתי מוותרת עליך, אולי הייתי סוטה מהמסלול הזה יחד איתך, ואין לדעת לאיזו תהום היינו מתדרדרים.
עם זאת, איך אוכל למחול לעצמי על הוויתור הזה? איך אוכל למחול לאותה ועדה רפואית שהעניקה לי אישור מיידי לעקירה שלך ממני, ללא ערעור, ברוח הפתיחות והקידמה של אותם ימים.
בשם הפמיניזם הארור החלטתי לבחור לי מסלול של שחרור במקום להיות קורבן אימהי. אלא שהשחרור לא בא. אובדני נשאר, קלוני לא עבר, אשמתי לא נעלמה. בלילות הייתי בוכה בבדידותי וקוראת לעצמי רוצחת, כשכל מה שנותר היה החלל הפעור בבטני, שהמשכתי לאהוב שנה אחר שנה עד היום הזה, ולסמן בעזרתו בכל שנה שעוברת את גילך הדימיוני.
בשנה הראשונה לעקירתך ממני הייתי נשטפת בדמעות. בשנה השנייה התפתח כעס על הקלות בה הוועדה העניקה לי את האישור. בשנה השלישית הציק בלי הרף מוסר הכליות. וכך שנה אחר שנה נאספו נדבכי האשמה זה על זה.
השנה מלאו לגיל הדמיוני שלך שלושים שנה. שלושים שנה של צללים שחלפו אפלים, זוכרים ומזכירים. צל אשם ובושה, זעם ונזיפה, כמיהה והמייה, פגיעה וכניעה.
תגובות (2)
שלום.
קראתי את הסיפור שלך. הנחתי שמדובר בסיפור אמיתי. דילמת ההפלה היא דילמה שמעסיקה אותי די הרבה. ניסיתי לכתוב סיפור מנקודת מבט של הגבר, לבנתיים בלי הצלחה. הסיפור שלי בדיוני, במקרה שלך הנחתי שמדובר במקרה אמיתי.
אני כמובן לא שופט את ההחלטה שלך, אבל אני מרגיש שאת מאד שופטת את עצמך כבר הרבה זמן ומסתובבת עם תחושת אשם גדולה.
נשמע לי שהיית מאד צעירה וחסרה לך תמיכה. הרגשתי שחסר בטקסט חמלה לאותה אישה צעירה.
הטקסט עצמו כתוב יפה.
תודה על התגובה.
אכן קצת קשה להיכנס לקרביים של סיפור כזה מנקודת מבט של גבר שאין לא את החלל הזה בבטן שיכול להתמלא ולהתרוקן.
לגבי הסיפור עצמו, הרמז לגבי מעמדה של האישה הוא במשפט "שמרתי על מסלול בטוח". זהו דווקא חשבון נפש של אישה מבוססת במסלול חיים כבר מוגדר, לא צעירה וחסרת תמיכה. אישה שההפלה היתה לה פתרון קל יותר, בשנים שהיה בלתי אפשרי לאישה חד הורית לקיים קריירה ולגדל תינוק בעת ובעונה אחת. אין לה חמלה על עצמה, כי ככל שהשנים עוברות, היא קולטת שבעצם רצחה נפש בשם הפרוגרסיביות והפמיניזם והקריירה.
כעבור 30 שנה העולם השתנה, ואפשר בו כבר לקיים גם קריירה וגם גידול תינוקות, ולכן ההשלמה והחמלה מגיעות בסוף, למרות שעבור עצמה זה מאוחר מדי כבר.
אם זה לא הובן מהסיפור, אז כנראה שצריך לשפר בו הרבה מאוד.