אין מנוס מלסבול/צריך להיזכר
"את רק מוכיחה שאני צודק"
כמה אירוניה
אפילו כתבתי את זה בלי קשר לתחושות שלי
כבדיחה לנסות לגרום לי להרגיש שאני לא מרגיש
את לא חושבת, את לא מחושבת
את בעולם אטום כזה, שלא מנסה
את לא רוצה שינוי, כי את לא מנסה
כמה אהבתי אותך, ככה גם אני לא מבין
איך אהבתי אותך?
האם את חלק מבדיחה פרטית של אלוהים?
את ההתגלמות של הילדות?
האפתיות והאנוכיות הבלתי מנוצחת של ילדים.
אני חושב שאני שונא אותך
כי את מזכירה לי כמה קטן הייתי
אך משום מה, אני תמיד זוכר את זה וחוזר
אל זרועות שלא זוכרות שאני קיים.
תגובות (0)