טובע בין שחור לבן ואפור

נער מתבגר ארור
כלוא בתוך שכונה מלאה בשחור ולבן .
ילד מתבגר נאיבי בבירור,
לא יודע עדיין מה אסור ומה ניתן .
ילד, נער, אותו הדבר
אותי האשימו כאשר רבתי מכות,
ילד הייתי, נער הייתי, עם כל הצרות והבעיות .
ואז הסיפור החוזר עליי נמאס,
ואז התחלתי להביט סביב ולראות,
עולם מלא אנשים צבעוניים
מלא בצורות, צרות ובעיות לא קיימות .
אבל אני הייתי האחד שהאשימו,
אני הייתי האחד שעמד שעות בפינה
במקום שלי יד יושיטו,
דחפו לי בד אל תוך הפה כדי להמשיך את חיי השגרה .
בכדי שאף אחד מהשחור ולבן לא יידע,
כדי שלא ישמעו, כדי שלא יראו,
כדי ששמועות לא יתפרשו,
את חייהם היפים מלאי האשליות ינפצו .
אבל מה לעשות שהייתי רק ילד .,
מה לעשות שנולדתי עם מוח ולב של אנוש
כבר לא נאיבי, רק כואב
עם הכאב אני כבר לא טהור או קדוש,
כאשר אותי הם אזקו אל רצפות או קירות
אני המשכתי לבעוט ולתלוש שיערות
אז רק הם שתקו,
בזמן שאני תלשתי את כל החסימות השונות .
הם עמדו בצד וצפו,
לא העזו לזוז לכיווני,
כי אז לקחתי את החבל ומשכתי לקיצוני השני,
כי אף אחד אחר לא הבין,
כי אף אחד לא ניסה לעזור,
כי הייתי ילד ארור,
ילד שחיפש אך ורק דרור .
אז לקחתי את הכל, וטבעתי,
טבעתי כל כך רחוק מהם,
טבעתי כל כך עמוק
כשגם כאשר הם ניכרו באיחור להושיט את ידם,
לא יכולתי לנשום או לראות .