סתם אחד מהמושב

הוא מסוג העלמים שמרחפים כסנטימטר או שניים מעל הקרקע. בקלילות עף הוא על פני המדרכה, במקום ללכת רגיל, שפוף, כמו כולם, ככל הדואבים. הוא מאותם הנערים שלא שמים לב לכך שנמוכים הם במקצת, שהרי כתפיו כה זקופות. גבו ועמוד שדרתו בגאון מתיישרים, כדוגמנית מלומדת המתהלכת על מסלול אופנה. עיניו בורקות, אש תמיד יוקדת בהן, לא נכבית. אין זה קשור לצבע עיניו התכול, אלא מעין ביטוי פנימי שכזה. קשה לתאר ולהסביר, צריך לראות על מנת להבין. לא תהיה עוד אפשרות לראות, לכן נותר אך ורק לעשות שימוש בכוחו האינסופי של הדימיון.

"אני טיפה דלוקה עליו" היא לוחשת לחברתה. הן מתיישבות זו על יד זו באחת מהשורות האחוריות בעוד שאר נוער המושב עולה בעצלתיים לאוטובוס המאובק והלוהט, כיאה לחום העונה. אט אט ממלאים הנערים והנערות את שלל מקומות האוטובוס ומניחים את ראשיהם על גבי החלון המטושטש בתקווה לתפוס תנומה ראויה שתתן להם כוחות לטיול המיועד בשלושה הימים הקרובים, אליו יוצא נוער המושב מידי שנה ושנה. "יופי, מקורי מאוד מצידך, כמו כולן" משיבה לה חברתה בחיבה. אכן, הוא אחד כזה, שדלוקים עליו. שובה לב, שופע קסם אישי, עלם חמודות למדיי, נוטף חן ונועם לכל עבר. הוא פשוט אחד כזה שמתים עליו. הוא לא מהצעקניים המתישים ואף לא מהשקטים המייגעים, אלא מעין מצב ביניים, מאוזן. איש לא דואג לאותם המתנהגים דרך קבע באיזון, לאלו המתוקים והיפים שהם "בסך הכול בסדר".
הוא מתיישב בכיסא לפנייה באוטובוס והיא חשה ריגוש קל. ריגוש עלום ופעוט של כימיקלים המשנים את קצב פעימות הלב. היא מביטה בקצוות שערו שמגיחות ברווח שבין הכיסא לחלון וחושבת לעצמה שהשיער שלו יפה. כמובן שלא שחה עמו מילה והוא לא שח עמה. הרי הוא שנה מעליה ועניין זה בלבד גרם להם שלא לשוח כלל זה עם זה בעברם, אם כך אין ולו הצדקה הקטנה ביותר לחרוג ממנהגם ביום טיול זה. היא חשה בעונג הכרוך בקרבה הפיזית נטו, זה מספיק לה. הוא מדבר עם חבריו והיא מדברת עם חבריה.
"יאללה אחי ספר לנו קצת לאן נוסעים לטייל היום" אכן, הוא גם מאלו שיודעים הכל על יעדי טיולים שהולך אליהם. סתם ככה, כי הוא סקרן, אז הוא קורא וחוקר בחדוות לימוד המשוייכת ליחידי סגולה. הוא מסביר למי שברצונו לשמוע. הוא לא עושה זאת למען הפוזה, אלא פשוט כי ביקשו ממנו, אז למה לא.
היא ממשיכה לנתח את אישיותו ולעמוד על קנקנו ומגיעה למסקנה שהוא מעט מוזר, אך מהמוזרים האהובים, שכיף איתם, שהמוזרות שבהם לא מלאה ומציקה, אלא נעימה. הוא אף מעט חנון, אך הוא לא מכחיש זאת, אלא מאמץ זאת בגאון והדר, ואם מתבטא בצורה מעט משעממת סולחים לו על כך, הוא אחד כזה שאי אפשר שלא לסלוח לו.

כמה שנים לאחר מכן היא נוסעת בחזרה לביתה, למושב. יום חמישי היום וכהרגלה ביום זה היא מותשת עד כדי סבל אך גם שמחה לקראת סוף השבוע הקרב ובא. היא גדלה, אישה קטנה, חיילת. יום זה הינו אפרורי בירושלים הבירה ובתחנה המרכזית הצפיפות בשיאה. היא סוקרת בעינייה את העוברים והשבים. כולם כה ממהרים, רצים בעוד קמטי הדאגה בולטים כצלקות על פניהם. גבם שפוף בניסיון לשאת את תיקיהם הכבדים. הם נראים לה כה אומללים, מותשים מהחיים, נדמים לה כמתים מהלכים.
היא עומדת בתחנה וממתינה לאוטובוס שאמור להגיע בעוד כמספר דקות, מניחה את תיקה על הרצפה ומתיישבת עליו. כה עייפה היא, עד שחשה עצמה כגוססת, כאילו שואב אבק רב עוצמה שאב בשיטתיות את כוחותיה. לפתע היא חוזה בו, עומד שם, עם המדים, מחכה לאוטובוס. הם מחליפים מבטים חטופים זה עם זה המעידים על כך שזיהו אחד את השני. עם זאת הם לא אומרים שלום מפאת עצלות, אי רצון לנהוג בנימוסיות מיותרת וחוק ההתיישנות שתוכנו כולל ארבע שנים של אי קשר כלשהו בין השניים. ניכר עליו כי הוא בגר, גופו התמצק ככל חייל מן המניין בעוד עמוד שדרתו עודנו זקוף. עיניו כחולות כתמיד אך היא שמה לב כי הניצוץ הכה בולט שנכח בהן בעבר נעלם כלא היה. נדמה לה שכבוי הוא במקצת, כאילו משהו בו נדם, חסר חיות. וודאי תסמין של התבגרות, מחליטה.
הוא שקוע בטלפון הנייד שלו ומציץ מידי פעם לראות אם האוטובוס ממשמש ובא. היא זורקת אליו מבטים טפלים, חסרי משמעות לחלוטין. כאשר עולים לאוטובוס הקפוא כיאה לקור העונה הוא מתיישב מושב לפנייה, ממש כמו בטיול ההוא, חושבת לעצמה. היא מופתעת על שעלה בזכרונה פרט מיותר זה. ברגע שהתיישב נרדם וישן שנת ישרים כה עמוקה כך שאם לא היה קם בזריזות וחינניות ברגע שהאוטובוס נעצר בתחנה הסמוכה לביתו היתה חושבת אותו ככבר לא בן החיים.

באותו בוקר סתמי מצב רוחה כה סתמי, היא אוכלת קערת קורנפלקס צהוב סתמי ופותחת את הווצאפ. הסתמי. כתוב שם כי הלוויתו תתקיים בבית העלמין האיזורי בשעה שלוש, היום. יום שני. כתובות גם מילים נדושות ולעוסות שנוהגים לעשות בהם שימוש במקרי מוות כגון "משתתפים בצער המשפחה" וגם "ביגון קודר ובכאב עצום". היא פוסקת מאכילת הקורנפלקס הסתמי ויוצאת לחצר. היא מתהלכת הלוך ושוב באי שקט בעוד דמעות קלות מתחילות לעלות בעינייה, קוססת את ציפורניה כביטוי לחרדה עצומה שמתחילה לפעפע בקרבייה. במהירות פותחת את הטלפון ומטלפנת לחברים. הם יודעים? תאונת דרכים? פיגוע? אולי דום לב? היא קיוותה.
"כנראה ש… את יודעת… הוא פשוט לא יכל עוד… דיכאון… מצב נפשי קשה… הכדורים לא ממש עזרו… ואת יודעת איך זה, הצבא מגביר את הקשיים…זה היה יותר מידי… הוא פשוט לא יכל עוד…."
היא לא בוכה עוד, וגם לא צועקת, אלא פשוט מתיישבת על הרצפה. היא לא הכירה אותו, לא באמת. היא לא ידעה כמה הוא מת מבפנים, כמה נמק לב וקמל היה, כמה המוני כוחות החיים שהיו בו נבלו לאיטם עד שלא נותר בו מאומה. כמה כעסים מודחקים חש, שהפכו לכאבים ששרפו את הנפש ככוויות. כמויות של חורים שחורים שהתרחבו והפכו לחלל אחד, אפל. לא היה בה שמץ של מושג איזה עולם מעוות וכאוטי הוא חווה המתבטא בתחושה התמידית שהוא פשוט לא מותאם למציאות שמסביבו. הוא סבל, הוא כאב, הוא רתח מזעם. אז הוא צרח, לרוב בשקט, בפנים. וכאשר, לעיתים נדירות הוא צרח בקול איש לא הבין. הם ניסו לעזור , להכיל, לשמוע ולתת פתרונות אך איש לא הועיל, לרוב הם למעשה, רק הזיקו. הם קראו לתופעה דיכאון, והגדרה זו השקיטה את רוחם . הוא ספג עוד ועוד ועוד ועוד את החבטות, את המלקות שהותירו אותו כה חלש, כה אומלל, ספוג בדם של עצמו. הוא גילה פעם אחר פעם שזהו בור ללא תחתית, אין זה כלה, רק מוסיף והולך, מותיר בלבו צלקות נוספות עד אפס מקום. איך יכלה לראות כי הוא חווה מציאות חיים אפופת ערפל מצמית שהפכה אותו לציני, פסימי, ובעיקר מרוסק לרסיסים.
זה לא שהוא לא ניסה, זה לא שהוא לא נאחז בכל פעם מחדש בקורת גג ביתו שמט ליפול. זה לא שהוא לא חייך. הוא קם יום יום לשגרת חייו מתוך אמונה שאולי היום יהיה טוב יותר. הוא התאמץ, הוא דיבר , הוא צחק בכל פעם מחדש גם כשכבר היה נדמה שלא אפשרי עוד. אך ישנו שלב שמגיעים למצב של אפיסת כוחות, שהים כבר מלא ביותר מידי כרישים טורפים ואכזריים כך שכבר אין סיבה להמשיך לשחות בכל הכוח על מנת להנצל, אלא יש לשקוע ולתת לכרישים לעשות את שלהם. הוא אינו רפה שכל, הוא ידע שיש אף טוב. שישנם חלקיקי אושר ואיי מנוחה אך זה לא הספיק. בעיקר זה פשוט לא היה שווה את הרוע הכואב, הממית.

אז הוא פשוט החליט, שדי.

היא לא שיערה בחלומותיה הפרועים ביותר שדווקא הוא, מכולם דווקא הוא. הרי הוא נראה כל כך בסדר. היא לא הכירה אותו, הוא היה סתם בחור מקסים עבורה, סתם אחד מהמושב. אך היא יודעת טוב מאוד שלא מדובר רק בו, מדובר במיליונים כמותו. רבבות של פצועים, של מתים מהלכים. היא יודעת שהכול רק עניין של זמן עד שגם הם יפשוט יחליטו, שדי.

היא ממשיכה לאכול את הקורנפלקס הצהוב הסתמי שכבר התרכך ונהיה לעיסה יחד עם החלב שמעטר אותו. כעת לבה התחדש לו בעוד צלקת חדשה עמוקה ונוצצת, כקעקוע אופנתי היא כאן על מנת להשאר, מתווספת היא למיליוני הצלקות האחרות כך שבקושי ניתן לשים לב ללב שפועם תחתן. כעת היא מעט יותר מתה מבפנים כך שגם במקרה שלה זה רק עניין של זמן עד שאף היא פשוט תחליט , שדי.