לספר
"… וזה מה שקרה." אני נאנחת ומרימה מבט. "אני יודעת, נשמע מזעזע, אבל דברים כאלה קורים." אני מוסיפה לאחר שאני לא רואה את התשובה בעיניים שלהם.
עדיין לא בטוחה למה אני מספרת את זה, גם אם אני רואה מבטים אטומים בחזרה, אני ממשיכה לספר את הסיפור שלי. אני תמיד חושבת, מה יקרה אחרי? אולי אני מצפה ליותר, ליותר תגובה, ליותר מילים או פשוט ליותר רגשות בפנים של כל אלה שבחרתי, בשביל לומר את האמת. אבל הם לא מבינים, הם חושבים שאם זה קרה אז זה בעבר, או שזאת פשוט תופעה שאין לה מקום ולא צריך להקדיש יותר מידי זמן מחשבה. אולי אני רודפת אחרי משמעות, יותר מידי מעוניינת בהבנה מצד האנשים שמוצאים חן בעיני, אבל אני לא מסוגלת לשקר או לשמור את הסוד. אני מספרת בגלל שאני עדיין מאמינה שזה חלק ממני, בגלל שאני עדיין מתמודדת עם ההשלכות של המעשים שלי, בגלל שעדיין אני מתעוררת בפחד שזה יחזור. לפעמים, כשאני רואה מבט של הבנה, אני מרגישה הקלה. גם אם זה רק בן אדם אחד שמבין.
תגובות (1)
Untitled שלום,
אני מבין שהמוקד בסיפור שלך הוא עניין השיתוף, תגובת השומעים וההתלבטות האם לשתף או לא, ומה התכלית.
אני חייב לציין שכקורא אני מוצא את עצמי מאוכזב, לא לגלות מה הסיפור מאחורי הסיפור. במה שיתפת את השומעים. אני מבין מהשורה הראשונה, שמדובר במקרה שהוא לא פשוט ("מזעזע") ועדיין הוא מסקרן, ואולי אפילו קצת יותר מסקרן מעניין התגובה.
אני הייתי שמח לקרוא את הסיפור המלא.
פרט לזה, כתוב טוב. אולי אפשר היה להוסיף עוד תיאורים של הנוכחים, שפת גוף, דינאמיקה, זירת התרחשות וכו'.
סליחה אם יצא ביקורתי מדי.