אני צפה
אין מים מתחתיי. אין רשת ביטחון שתעגן אותי לקרקע. אין ידיים בהישג יד כדי לאחוז בי אם אפול.
אני צפה.
אי שם עמוק במוחי יש רק רעש סטטי.
מידי פעם אני מאבדת ריכוז, משתחררת מההיפנוזה הקלה שאוחזת בי והשיגעון שב וחוזר אליי. הכאב. הרעשים שאי אפשר לסבול יותר. הבכי שכל פעם מאיים להשתלט ולצאת החוצה. הקולות.
אך רוב הזמן אני מצליחה להתאפס ולקחת שליטה, ומשהו בתוכי נרגע, כאילו מישהו הרים מתג והכל חזר להתחלה.
רק רעש סטטי רגוע ומבורך.
אני צפה.
ליבי בוכה כשיש שקט. הכובד של הרעש נעלם ואני נותרת שוב ריקה, קליפה.
מתקפלת לתנוחת עובר ומנסה להיעלם.
אני צפה.
אין מים מתחתיי. גופי נח על מזרן אך מוחי נמצא אי שם, רחוק. עסוק במחשבות לבנות. שקטות. לא קיימות.
בכל פעם שאני כמעט ומצליחה לברוח, להתנתק רשמית, משהו מושך אותי חזרה, מציק לי בירכתי מחשבותיי. מתגרה בי להתעורר ולהתעמת איתו.
ואני לא רוצה.
אני לא רוצה כי, כמו שאני ממשיכה להזכיר לו, זה הגוף שלי ואני אחליט לאן הוא ילך וישכב ומתי הוא יעצום את עיניו; אני אחליט מה דעותיי ובאיזה צד צריך להיות.
אני אחליט מתי הכל יותר מידיי.
אז אני צפה חזרה אל המציאות שמחכה לי. קושרת אותי אליה כמו רצועה של כלב אל מלונתו.
לא נותנת לי לברוח.
לא נותנת לי לנשום עמוק את הרעש הסטטי שאני מייחלת לשמוע כל יום.
לא נותנת לי להתבודד עם עצמי.
אני צפה.
תגובות (5)
יפה מאוד
אני לא יודעת איך אבל מרגישה שהדימויים שבחרת ככ מדויקים לתחושות שאני חווה שלא מצאתי להן מילים..
האמת שיש באמת משהו מבלבל בהקשר למה שכתבת בסוף שזה קטע אופטימי
כי בהתחלה חשבתי על ׳צפה׳ ממקום של ניתוק, של בריחה ..פחות בקטע חיובי
אבל אז הבנתי שזה חיבור בעצם ועלתה לי מחשבה דווקא על תינוק שצף ברחם אמו 🤷🏼♀️
אהבתי ממש!
ספיר שלום.
הייתי צריך לקרוא פעמיים כדי להבין את הקושי שלי.
אני מבין כשאת רושמת שהקטע לא פסימי. זה אפילו הגיוני רוב הזמן.
זה נשמע באמת שמצאת דרך להגיע למצב/מקום שבו את רגועה ובשליטה. לקחת פסק זמן מהמציאות הרועשת לשקט שלך, ולהתמכר לתחושה הזו.
בניגוד לתגובה מעליי, אני כן הרגשתי שמדובר בבריחה, אבל אני לא חושב שיש משהו שלילי מדי בבריחה ולא פוסל אותה, כל עוד זה נעשה במודע ולפרק זמן סביר. וכאן הקושי שלי.
באחת השורות האחרונות את כותבת על הרצון להיות במקום הזה כל היום. אני מרגיש שצריך להיות איזון. זה בסדר ונורמאלי וחשוב להתנתק, אבל אני חושב שיש משהו עגום בהתנתקות מוחלטת כל הזמן.
יש לי הרבה להרחיב בנושא, אבל אני מרגיש שאני מתחיל להגזים, אז אני אשאיר אותך כרגע עם (אולי?) נקודה למחשבה.
היי, קודם כל- תודה על התגובות 😊
אני לא רואה בריחה כדבר רע, ולכן אמרתי שהקטע לא פסימי (כי זאת תמיד נקודת המוצא הראשונה).
לגיד-
ספציפית לפה, הדמות יודעת שתמיד יש משהו שיחזיר אותה כך שהיא לא באמת יכולה התנתק, אז זה כמו משחק בשבילה. היא תמיד מחכה לרגע האחרון ולכן היא אף פעם לא באמת מתנתקת רשמית, כי היא גם לא באמת מנסה למצוא את הדבר שמציק לה.
אישית, לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להיות בניתוק מוחלט מהסביבה כדי להרגיש בשליטה, פשוט לעצום עיניים ולהתמקד רק בצליל אחד או בסדרת רעשים מסוימת כדי להירגע.
אני מניחה שיש כל מיני דברים לא מובנים בלי הסבר בקטע.
אולי גם התגובה שלי לא ממש הסבירה משהו.
אבל נקודות למחשבה זה דבר טוב 😊
אולי מתישהו תגיעי לחוף מבטחים… ואולי בקרוב