ספסל העצב

זוכר את הערב ההוא באגם כשפגשנו את חבר שלך? זה שכל הזמן סיפרת לי על השטויות שהייתם עושים יחד.
אמרת שהייתם בנתק תקופה, ועכשיו חזרתם לדבר.
הגענו לשם לפניו, ותפסנו ספסל ממש מול האגם. התחיל להחשיך, רוח קרה נשבה, ערב כזה של תחילת הסתיו אז עוד לא ידענו איך להתלבש.
אני הבאתי איתי ז'קט על כל מקרה, ואתה היית עם קצר, אמרת שלא קר.
דיברנו על שטויות, כמו שתמיד היינו עושים.
על היום שלך, על היום שלי. וגם על השכן המעצבן שלך שתמיד תפס לך את החניה ונשבעת שיום אחד עוד תשבור לו את האף.
צחקתי בזמן שתיארת לי איך אתה הולך לתפוס אותו ולעשות את זה וידעתי שזה לא באמת יקרה.

בזמן שצחקנו, חבר שלך הגיע, כולו חיוכים.

נעמדת מיד, וחייכת אליו את החיוך המתוק שלך, התחבקתם ואז הצגת אותי.
הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותי, אמרת שבטח ולמה לא.
אז גם אני נעמדתי והתחבקנו, אני והחבר, הצגתי את עצמי ואמרתי שנחמד להכיר.
ככה ישבנו שלושתנו ממש מול האגם, וכבר נהיה ממש חשוך סביבנו.
פיטפטנו, וצחקנו והוא התחיל לגלגל אחד.

נזכרתי שסיפרת לי על ההורים שיושבים עליו, על החברה שזרקה אותו ועל לילות השתיה שלו.
אמרת שהוא לא עושה יותר מדי לאחרונה, רק שותה ומעשן.
"קח אחי," הוא זרק לכיוונך, מחזיק את הפייסל ביד, ממש מול הפנים שלך, כאילו קורא עליך תיגר.
"אל תהיה סאחי." המשיך, ולא אהבתי את המבט שהוא תקע בך.
הסתכלת עליי בהיסוס, כאילו ביקשת ממני אישור.
החזרתי לך מבט, הרגשתי שאתה לא רוצה לקחת, אבל ידעתי שפעם, הייתם מעשנים יחד ושאתה גם בטח לא רוצה לצאת לא גבר אז בסוף לקחת.
זה הרגיז אותי, אבל שתקתי.
צפיתי בך בשקט.
לקחת שאכטה קטנה, והשתעלת, ואז עוד אחת והחזרת לו אותו.
חבר שלך צחק, וניסה לדרבן אותך להמשיך לעשן, אמרת לו שאתה בסדר והוא משך כתפיים והמשיך לעשן לבד.
דיברתם על שטויות.
על נארוטו, על החבר ההוא של החבר שלך שגר בקומה הארבעים באיזה מגדל. וכל מה שחשבתי לעצמי היה כמה אתם שונים, ואיך בכלל אתם חברים אבל גם זכרתי שאמרת לי שעברתם הרבה יחד ושאתם חברים מאז התיכון.
וראיתי איך אתה יושב ומקשיב לו, על כמה שהוא צריך לנקות את הראש ואיך שהוא רוצה לטוס לחול סתם כדי לנסות את המזל שלו.
והוא המשיך ודיבר על ההורים שלו שמשגעים אותו וכמה בא לו לפעמים להעלם, ואיך שהוא לא מצליח לפקוח את העיניים בבוקר בלי לקחת שאכטה.
ובשלב מסוים, ראיתי איך העיניים שלך כבות, ראיתי את הכאב משתקף בעיניים שלך אז התקרבתי קצת ומיד תפסת לי את היד ומשכת אותי קרוב.
לחצת לי את היד מדי פעם, וככה במשך חצי שעה ישבנו עם חבר שלך.
וכשהוא הלך והשאיר אותנו לבד, ניסית לחייך אליי אבל ידעתי שאתה מזייף.
כמה עמודי תאורה דלקו באופק.
קולות של צרצרים נשמעו במרחק, וממך נדף ריח עדין של כביסה.
חיבקת אותי, חזק, עם הידיים הגדולות שלך, כמו שתמיד היית עושה, ואני נבלעתי בתוכן, כאילו רציתי ממש להתמזג לתוכך.
"אין לי מושג מה הוא עושה." אמרת לי, "אני לא יודע איך לעזור לו יותר." הסברת, ושמעתי את הדאגה בקול שלך.
ידעתי שאתה מוטרד, וכשראיתי אותך כך שכחתי שכעסתי, ושכחתי שרציתי לשאול אותך אם חזרת לעשן.
ישבתי לצידך, ונשמתי את האוויר שלך.
לא דיברנו, לא היינו צריכים לדבר, זה היה אחד מהרגעים האלה שלנו שבהם שתקנו, ופשוט חלקנו יחד את השקט.
נישקת אותי על המצח, בעדינות כזו שתמיד הפתיעה אותי והרגשתי לאט איך הגוף שלי נרגע ונמס בין הידיים שלך, כל כך אהבתי כשעשית את זה. כאילו אמרת לי בלי מילים "הכל בסדר, אני שומר עלייך."
ופתאום רציתי שגם אתה תרגיש את זה, רציתי שתרגיש שאני שומרת עליך, ושהכל בסדר.
רציתי לקחת ממך קצת מהעצב, אז חיבקתי אותך חזק ולא שיחררתי אפילו לא לרגע.
ולמרות שהידיים שלי קפאו, ולמרות שממש היה קשה לי להחזיק אותך ככה, המשכתי להחזיק, כי רציתי לקחת ממך חצי מהדאגות ורציתי שתדע, שגם אני שומרת עליך.
ושהכל יהיה בסדר.