איליין בלו פרק ז' (המשך): הכוחות של איליין

סיכמתי עם מירור שנלך יום למחרת. היא רצתה שאני אתקלח, אחשוב קצת.
הורדתי את בגדיי ונכנסתי לאמבטיה, יושבת וחושבת על הכל. חושבת על ארין, על טובי,
ועל כמה אני רוצה כבר לראות את שניהם. לא ייאמן כמה דברים עברו עליי, כמה חששות עברו בראשי.
הכל נמוג ברגע אחד, רגע מפנק ומרגיע של אמבטיה חמה.
כעבור זמן-מה כשסיימתי להתנקות, שוטטתי בחלוק-אמבטיה, מסרקת את שיערי הרטוב.
שיערי ארך, אפילו לא שמתי לב. אחרי כל הלחצים שנכפו עליי, אני מופתעת ששיערי לא הלבין.
חשבתי על כל עניין הכוחות, איך עדיין לא גיליתי אותם? איך אני גורמת להם להופיע?.
"את כזו יפהפיה" מירור נכנסה לחדר, "כמו אימך, כשהיא הייתה בגילך".
"באמת?" אמרתי, מביטה בהשתקפותי.
"את דומה לה מאוד. כמוך, היא גם הייתה אמיצה, יפה, וחביבה על-ידי כולם. היא האירה את החדר בשמחה" מירור חייכה, הירהרה בזכרונות.
"אף פעם לא שמעתי עליה" אמרתי. התכוונתי לזה. אף פעם לא הכרתי אותה, רק מתמונות ומכתבים ישנים, ואולי לפעמים אבי, הביא לי מחרוזות ושרשראות שלה.
אף פעם לא דיברתי עליהם, מהסיבה הפשוטה שלא שמעי מהם הרבה. אבי נשלח לחו"ל כשהייתי בת 5, כשארין הייתה בערך בת 17 וחצי, והייתה מספיק גדולה כדי לגדל אותי לבד. ואמי?
אותה לא הכרתי.

חשבתי שוב על טובי, אך ורק עליו. הוא הבן-אדם היחידי שהצליח לסובב את עולמי בכל-כך הרבה מובנים, והקסים אותי מהרגע הראשון.
עצמתי את עיניי והתרכזתי רק בו, נשכבתי על מיטתי ועצמתי את עיניי. פתאום שמעתי את זה, קול, צרוד ומיואש, קורא בשמי.
"איליין" הוא אמר, "איליין".
פתאום תמונות רצו לראשי: ראיתי אותו, את טובי, זרוק על רצפה מלאת אבק, מלוכלך כולו ומיואש. הוא היה חיוור, צמא ורעב, ורק קורא בשמי.
"איליין" הוא אמר, עומד להתעלף, "איליין שלי".
באותו רגע לא סבלתי את עצמי, לא יכולתי לשאת את זה שאני יושבת בחדרי, מקולחת ושוכבת על מיטתי בזמן שהוא- מלולכך ומעולף, קורא בשמי.
מיד קמתי, השארתי פתק למירור שיסביר את היעדרותי, ויצאתי.
יצאתי מהדלת בלי להשמיע צליל אחד מיותר. לוקחת את הספר הירוק, את התיק הארוז ופשוט רצה לשום-מקום, לכל מקום, עד שאמצא אותו.
עליתי על גבעולי הסטונשייפרים, ועליתי לאיזור ה"הלסארו".
הסתכלתי על הבניין הארור הזה, בניין גבוה ועקום, שחור וצר.
לפתע מסך שחור, לא ראיתי כלום. מישהו לקח אותי משם, מישהו?.
היה להם ריח וניל, ריח שארין תמיד לבשה, אך לא נראה היה שזו הייתה היא.אפילו לא הספקתי להתרחק הרבה מבית משפחת סטון, וכבר הסתבכתי בצרות. יופי איליין, ממש יופי.
חשבתי שאני יותר לא אראה את טובי, שהוא ימשיך לקרוא בשמי עד הרגעשבו יתעלף, חשבתימה זה יהיה לאבד אותו.
הדבר הבא שאני זוכרת, זה היער, אותו יער שבו הכל התחיל, וחשבתי שבו הכל ייגמר.
לא ידעתי מה לעשות, לא יכולתי אפילו לזוז, מה קרה לי?