נסיכה נופלת פרק 3

תקציר מהפרקים הקודמים:
קוראים לי ונלופי, אני בסך הכל סתם עוד ילדה רגילה בת 15, טוב במקום להאריך נקצר, אחרי החלומות המפחידים שהיו לי, הגיע לי לכיתה ילד חדש וחתיך לטענת אמה חברתי הטובה, בכל מקרה, הוא קצת מלחיץ ומעצבן ומוזר, בעיקר מוזר, אחרי שהוא לא הפסיק לנעוץ בי מבטים, אמה החליטה בהפסקה לגרור אותי איתה להכיר אותו, בשארית כוחותי האחרונים ובעזרת המורה מקנזי, הצלחתי לברוח אבל הייתי צריכה לעזור למורה לסדר את העמדה של ספרי פנטזיה בספריה, סידרתי, סידרתי, סידרתי, "בום שניצל" נפל עלי ספר וביחד איתי נפלנו על הריצפה, שהגעתי הביתה הספר שהיה בתיק שלי התרומם ויצא מהילקוט ונחת בצורה מושלמת על השולחן.

היה שם תמונה שלי וכתב הפוך זוהר בזוהר לבנבן, לקחתי מראה ושמתי מעל הספר והתחלתי לקרוא בקול רם " ואנקוטס ונלופיס בקראסט מושיזגסט קוקוליקטס מוסבטיגס" סיימתי לקרוא והחדר הואר באור מסנוור, עצמתי את עייני והרגשתי הרגשה חמימה מתפשטת בתוכי, פקחתי את עיניי וראיתי שאני בתוך חלל בצבע סגול באיר ואני עומדת על מעגל קסם, הרמתי את עייני וראיתי לפניי כתר משובץ ועדין עם יהלומים בצבע כסף לבן נוצץ, ולידו יש שרביט-מקל הליכה שסלסולי כסף מאתרים אותו ומתוכם יוצא עלים עדינים, הסתכלתי על המקל מלמטה ולאט לאט עליתי עם עיניי למעלה בוחנת אותו בקפדנות ומגיעה ליהלום שמחובר אליו, יהלום יפייפה בצורת חצי ירח בצבע כסוף לבן זוהר, פתאום היה לי דחף להשים את הכתר על שערי שגלש והגיע עד אחרי הישבן שלי ולקחת את השרביט, התקדמתי בצעדים איטיים לעבר הכתר בוחנת אותו מכל הצדדים, הושטתי את ידיי לעבר הכתר והחזקתי אותו לרגע עברה בי תחושה מוזרה ונעימה, אבל באותו רגע החלום שלי התנפץ והרגשתי שמישהו מנער אותי מחלומתיי, זה תקופה ארוכה שלא הצלחתי לישון טוב כמו עכשיו אז למה להרוס לי את החלום למה? התועררתי וראיתי את אחי הקטן בן ה 13 מולי, "ונלופי בואי אמא קוראת לנו לאכול" ירדתי למטה וראיתי את כל המשפחה יושבת ואוכלת מה שהיה נדיר ביותר "אבא? אמא? ואוו נדיר לראות את כולם יושבים לאכול מה קרה?" שאלתי, הייתי בשוק זה היה מוזר, אחים שלי הגדולים היו בפנימייה ולא היו בקושי בבית, ההורים שלי היו עמוסים מאוד בתקופה הזאתי של השנה זה היה נראה לי לא הגיוני, "ונלופי לא קרה כלום פשוט הרגשנו שאנחנו בקושי איתכם מהיום אנחנו נאכל כל יום ביחד שלוש ארוחות ביום.
הימים הבאים היו סיוט מאז אותו חלום כולם התקרצצו סביבי והיו כמו דבק אליי, זהו נמאס לי אני שמה לזה סוף, בארוחת צהריים בקשתי את תשומת הלב של כולם ואמרתי, "אולי תגידו לי מה קורה פה"? הם הסתכלו עליי ומבטיהם נפכו להיות עצובים ונעולים.

המשךךךךךךךךךךךךך יבואאאאאאאאאא