מאחורי החומה

על ראש המגדל יושבת נערה
רזה היא, יפה ונבונה
כשמסתכלת מלמעלה, כמו נמלים אנחנו לה
אך מלמטה, נראית היא כה בודדה.

"נערה! רדי למטה, ונדבר!" צעקתי לה,
כשענתה היה קולה מלאכי ועדין: "לא, תודה!"
לא לקחתי זאת אישית,
כי אולי היא ביישנית,
אך רציתי להתפעל ולשאוף מאופייה עוד
אז החלטתי לטפס על המגדל הורוד.

הקומה הראשונה,
הייתה ריקה ולבנה.
לא שמעתי שום דבר,
לא היה, אף לא הוזכר.

טיפסתי במדרגות האדומות אל הקומה השנייה,
בה היו המון נשקים, דם, וקולות של מלחמה.
אף הצלחתי לגעת בזיכרון רחוק מאז,
שם בכתה הנערה, וקולה אינה נועז.

המדרגות השחורות הובילו אל הקומה השלישית,
בה היו משפחות, משפחות רבות,
מכל הסוגים; עם אבא גאה, או אימא רביעית…
והנערה, שאיבדה את משפחתה במלחמות הקרות,
יושבת לבדה, בעיניה מחפשת עם מי להיות.

אל הקומה הרביעית הגעתי במעלית,
כה צפופה היא, חנוקה וגועלית.
כשיצאתי ממנה הרגשתי פתאום קור,
וכל כך חשוכה הקומה, בקושי יש בה אור.
כשאימצתי את עיני ראיתי דמות זרה,
ועל ידה עומדת הנערה.
"ניצלת אותי!" צועקת היא,
הדמות צוחקת והנערה בוכה, עצובה להפליא.

ואז הבנתי הכל; לא סירבה היא להצעתי מטבע התנהגותה,
אלא כי אכזבו אותה מספיק, ולהתמודד עם שיברון נוסף לא רצתה.

כשהגעתי לראש המגדל, פניתי לנערה:
"מה שמך?", סופיה, היא אמרה.
"לא אדחק בך, אני מבטיחה.
לפתוח את ליבך בפניי, לא תהיי מוכרחה."
"אבל איך את יודעת מה קרה?" שואלת היא בפליאה.
"גיליתי את האמת המסתתרת מאחורי החומה.
מסתבר שהבדידות נובעת מבחירה."