דף שנקרע

אני חושבת שאני יכולה להתחבר להרבה מהתחושות שאת מדברת עליהן. אין לאף אחד מושג מה כמות הפעמים שבהן כתבתי משהו, בידיעה שאף אחד לעולם לא יקרה אותו. כי מי בכלל ירצה לקרוא דבר כזה? כל כך חסר טעם ומטופש. גם אני עייפה. עייפה כל כך שאני רוצה לקום ולא להתעורר לפחות לכמה שנים, רק בשביל לחוש את ההפוגה מהכאב. אבל היום הוא אמנם יום רגיל, של מתחים וחיוכים, וכן, עוד יום שבו שתינו מפחדות מאנשים. אבל היום הוא גם כל כך הרבה יותר מזה. אין לי מושג למה אני כותבת את זה, כי אני עצמי מנסה להאמין בזה. אבל באיזשהו מקום זה מרגיש נכון. היום אני אנסה ואתאמץ, וכנראה לא אצליח, אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. רוצה להאמין שהמאמצים של כולם לא לחינם, גם אם לפעמים זה מרגיש ככה.