במה מאולתרת – פרק 22

פרק 22 – 'סקיצה~'

"מתקשרים אליך," נועה העירה. הם ישבו על ספסל במרכזית וחיכו לאוטובוס שלהם. מזל שקווי לילה היו דבר קיים, כי אף אחד מהם לא תכנן לשלם על מונית בשעה כזאת.

"מה? אה." הוא בכלל לא שם לב. היה עסוק מדי בלסדר את הגיטרה על גופו בצורה שתאפשר לו להישען. "כן, מיכאל?" הוא שם אותו על רמקול והעביר את הנייד לנועה, בבקשה אילמת שתחזיק אותו רגע בזמן שסיים להסתדר.

נועה נאנחה, אבל נטלה את הטלפון מידו בכל זאת, מחזיקה עם הרמקול כלפיו כדי שגיא ישמע כמו שצריך. קולו של מיכאל פרץ ממנו, מזמזם וצורמני כדרכם של רמקולי טלפון. "מתי ולמה סיפרת לחבר הזה שלך עלינו?" הוא נשמע כועס. לא, הוא נשמע זועם, ומותש. גיא היה דיי בטוח שידו רעדה כשנועה החזירה לו את המכשיר במבט תמה. הוא הוריד את הרמקול באותה שנייה והתרומם, כמעט מפיל את הגיטרה לזוהמה של המדרכה.

נועה סימנה לו רבע שעה באצבעותיה כשהתרחק, מעדכנת אותו בזמן ההגעה. גיא אפילו לא טרח לומר שיעשה את זה זריז, כי מן הסתם זה לא עמד להיות זריז. הייתה לו הרגשה שהשיחה עמדה להימשך יותר זמן משמישהו מהם רצה. "על מה אתה מדבר?" הצמיד את הנייד לאוזנו והתיישב שני ספסלים מנועה.

"מה זאת אומרת 'על מה אתה מדבר'? איזה חבר שלך – רועי, משהו כזה – התחיל לדבר איתי לפני עשר דקות כאילו כלום. הוא שאל איך הייתה ההופעה." הפסקה. גיא שמע את עצמו – אולי גם את מיכאל? – נושם במהירות, כי משום מה לא עשה את זה בזמן שדיבר. "סיפרת עלינו לחברים שלך?"

על מה, לכל הרוחות, הוא דיבר? גיא לא הבין, מיכאל באמת חשב שהוא יחשוף אותו? הוא הבטיח שלא יעשה את זה. גיא היה אחד שעמד בהבטחות שלו ומיכאל היה אמור לדעת את זה עד עכשיו. חוץ מזה, רועי?

"אתה שם?" נשמע קולו של מיכאל משלא הגיב. עמוק ועצור וזועם. "ובלי תירוצים."

"באמת שאין לי מושג על מה אתה מדבר. רועי ואני לא מדברים על ז- אההה." ההבנה נחתה עליו כמו רעם ביום בהיר. הוא נזכר, ופרץ בצחוק על הדרך. נועה נעצה בו מבט, כאילו יצא מדעתו, ואז סימנה שיש לו עשר דקות.

"מה כל כך מצחיק?"

גיא מחה דמעות מעיניו והתאמץ להסדיר את נשימתו. זה באמת היה מגוחך. "לא, זה פשוט- דיברנו על זה ממש ממש מזמן. עוד לפני שבכלל הצבת את התנאי המגוחך הזה," הסביר. "לא הלכתי מאחורי הגב שלך, אם זה מה שאתה חושב." אבל הוא כן קצת כעס על רועי. ועל עצמו, שלא טרח לציין בפניו את מה שמיכאל ביקש כשביקש.

הוא ציפה לעוד התפרצות זועמת ויוצאת מגדר הרגיל בשביל מיכאל, אבל מהצד השני השתררה שתיקה פתאומית.

"הלו? מיכאל, בלעת את הלשון? אמרתי שזה לא היה בכוונה. לא ציפיתי שתאמר שאתה לא רוצה שידעו מי אתה. זה לא רֹווח בתעשייה הזאת." עדיין שתיקה. גיא שמע משהו חורק. "אתה בפארק?" שאל בפליאה.

"לא, זו הייתה הדלת." מיכאל דיבר בשקט, כנראה כי לא רצה להעיר את בני משפחתו. "הבנתי. סליחה שיצאתי עליך ככה, זה פשוט היה מפתיע. הוא שאל על ההופעה היום ולא הבנתי מאיפה הוא יודע אז, כאילו, כן. מצטער…" קולו דעך לקראת הסוף.

גיא חייך לעצמו. "זה בסדר." הוא קיווה שהחיוך עבר. "למרות שהייתי שמח אם להבא היית סומך עליי יותר בקטע הזה." עם כמה שרצה שכל הארץ תדע על מיכאל ועל היכולות המופלאות שלו, הוא ביקש אנונימיות, וגיא כיבד את זה. אחרי הכל, לא כולם נהנו מתשומת לב כמוהו.

למרות, נזכר במה שקרה בצהרי היום, שהוא היה סמוק למדי כשאותה ילדה ביקשה ממנו סלפי.

אולי הוא פשוט מעדיף את הדמות. אולי מיכאל העדיף שיכירו אותו בתור מי שיצר ולא בתור מי שהוא.

"אתה צודק," התגובה המאוחרת העירה את גיא מתהיותיו. "זה באמת היה קצת מטומטם מצידי." צחק, על עצמו בעיקר. "לילה טוב."

"לילה נפלא." גיא לא היה בטוח מי ניתק ראשון.

כשחזר לנועה, ראה אותה משרבטת משהו בקווים גסים על מחברת בכריכת עור. "מה את מקשקשת שם?"

היא לא טרחה להביט בו ורק החזיקה את המחברת מולו, פתוחה לרווחה. הציור התפרש על שני הצדדים, לרוחב, כך שהיא החזיקה את המחברת על הצד. "לא מקשקשת. מציירת," תיקנה והרימה מעט את המחברת, שיוכל לראות, ובידה החופשית החוותה על מספר נקודות.

"זה אתה." אצבעה נקשה על דמות דקה מוצללת בגסות, שהחזיקה משהו שדמה בצורתו לגיטרה שלו וכאילו התפוגגה לחשיכה מאחוריו. שיערו נפל על פניו בעודו מביט על צוואר הגיטרה וצללית לבנה נמשכה הצידה מצווארו שלו. לקח לגיא רגע להבין שזו עניבה. "וזה מיכאל." עברה לשמאל הציור, בו נראתה דמות נוספת עומדת, אוחזת במיקרופון שנמצא במעמדו. הפרספקטיבה גרמה לזה להיראות כאילו מיכאל נמצא קרוב יותר לקצה מגיא, ומבחינתו זה היה דיי מדהים. אם חשב שהוא הוצלל בגסות, זה היה כאין ואפס לעומת מיכאל. הוא היה שחור לבן כמעט. בעוד שגיא היה מושחר כמעט כולו והשטח הלבן נתן אשליה של אור, דמותו של מיכאל נוצרה מפסים פסים, שחורים ולבנים, שהשתלבו והתעקלו ביניהם ואיכשהו יצרו… אדם. האחיזה של ידו במעמד המיקרופון נראתה אינטנסיבית להפליא, בעיקר בצורה בה עברה דרך הנייר, ופניו הוסתרו על ידי הברדס, שהיה הפרט היחיד השחור לחלוטין בו. אחרון היה פיו, שצויר באופן מוזר למדי, קריקטורי כמעט. זה נראה כאילו היה באמצע מילה או שבדיוק סיים אחת.

צמרמורת עברה בגיא למראה התמונה. הוא לא העז לנתק ממנה את מבטו, כאילו ברגע שיעשה זאת הכל יעלם. "זה מדהים," הצליח לחלץ בסופו של דבר.

"תודה." נועה משכה בכתפיה כאילו זה כלום והחזירה את המחברת לתיק הצד שלה. היא חייכה. "יש איפה לשפר, אבל זה באמת לא רע יחסית לסקיצה." גיא חשב שלא שמע טוב.

"סקיצה?"

"כן. חשבתי לסרוק ולצבוע דיגיטלית, אבל הרעיון הכללי היה לצייר לכם פוסטר." לא נראה שהבינה את גודל ההתפעמות שלו.

"את מציירת לנו פוסטר?!" קרא בעיניים פעורות. ליבו קפא בעיצומה של פעימה וגיא התכווץ בכאב. המשוגעת הזאת עוד תעשה לו התקף לב.

היא צחקה, מסיטה חצי רעמה מפניה. "זה יכול להיות נחמד, לא?"

"אפילו מאוד." הוא רצה לצעוק את זה, אבל במקום נבלעו לו המילים. "מאיפה הסצנה? זה נראה מעולה." איזה סרט שלא יהיה שלקחה ממנו השראה, גיא רצה לראות אותו. עדיפות לאותו לילה.

"מה זאת אומרת?" שתי עיניים ירוקות – חתוליות, תוצרת האייליינר המוקפד במיוחד שמשום מה שם לב אליו – ננעצו בו. "אלה אתם, מהיום." גיא ממש הרגיש איך הפה שלו נפער. מטאפורית. בפועל הוא פשוט בהה בה. "זאת אומרת, מן הסתם הוספתי נופך דרמטי מסוים, אבל ככה בערך נראיתם כשהופעתם."

"היום?"

"לא, אתמול." היא גלגלה עיניים ותלתה את התיק על כתפה, מתקדמת אל דלת האוטובוס שגיא לא הבחין בו עד אותו רגע. "כמובן שהיום, אלא מתי?"

גיא ויתר על ה – 'אף פעם' שרצה להשיב והמהם במקום. משום מה הוא חשש שזה היה עלול להרגיז אותה. מה שראה עוד הדהד בראשו והוא לא יכל לחכות לספר למיכאל. כמובן, אם נועה לא תראה לו הכל לפניו.

כאילו קראה את מחשבותיו, נועה הסתובבה והפנתה עיפרון מחודד להחריד ישירות מולו. "שלא תעז לספר על זה למיכאל."

"למה?" הוא נרתע שלא במודע מדמותה המאיימת פתאום והתיישב בזוג המושבים המקביל אליה.

"תן לי לסיים לדבר ותדע." היא הזעיפה פנים, אבל לפחות הנמיכה את העיפרון. האיום הוסר. "הוא יתפלץ. אתה יודע את זה בדיוק כמוני, ואני קצת חוששת לחיי המחברת שלי אם הוא יראה את זה."

"למה שהוא יתפלץ?" גיא הבין רגע אחרי שהשאלה עזבה את פיו. "לא משנה, הבנתי."

שאר הנסיעה עבר בשקט. נועה הוציאה את האוזניות והתנתקה מהעולם החיצוני לטובת האינטרנט. גיא השעין את ראשו על החלון וצפה באוטובוס עובר מאלומת אור אחת לאחרת על הכביש המהיר. הוא המשיך ככה עד שעיניו התחילו להיעצם, אז הרשה לעצמו להירדם.

הוא התעורר לתחושה דוקרת במיוחד בכתפו, שהתבררה כחוד העיפרון של נועה. "הגענו."

"הא? מה?" משהו רירי טפטף על צווארו לפני שקלט שזה הרוק שלו ומיהר לנגב אותו. "כל כך מהר…"

"כן. בוא כבר, אתה סתם תוקע אותו." היא כבר הייתה בחצי הדרך לדלת וגיא מיהר להתאפס ולעקוב אחריה.

"טוב, אני הולכת מכאן ברגל. לילה טוב," אמרה כשיצאו ללילה הקר.

"אה, אוקי. לילה טוב." גיא צפה בה מתרחקת, תוהה איך לא קפאה מקור עם החצאית שלה. אולי אלה הגרביונים… או שקור פשוט לא הפריע לה. או שהיה לה קר אבל היא סבלה בשקט. או שגיא סתם חשב יותר מדי. מן הסתם זה לא היה חשוב במיוחד. הוא צחק כשנזכר מה אמרה. גם הוא המשיך ברגל, כמובן, בהתחשב בעובדה שביתו נמצא במרחק חצי שעה הליכה וגיא הניח שלא תזיק לו קצת פעילות ספורטיבית מדי פעם.

גיא הצטמרר כשמשב רוח פתאומי פגע בו מלפנים והרגיש את המתיחות במצחו כששיערו הזדקר, זקוף וסומר ועומד כמו קיפוד, בכיוון הנגדי. הוא נאנח בהבנה שלא היה מנוס ממקלחת.

לא שזה היה התכנון, כמובן.

***

הוא נרדם.

מיכאל מצא את עצמו פוקח עיניים בבוקר יום שישי ונאנח. הוא נרדם לפני שהם הגיעו, למרות שניסה בכל כוחו להישאר ער.

ידיו גיששו בעיוורון על שידת הלילה, כשלא מצא את הכוח להניע אף שריר מלבדן, והגישו לו את הנייד. השעה הייתה כמעט שבע. הוא נאנח, שוב, מוחו לא נתן לו לישון אפילו חמש שעות בלילה. עד כדי כך היה טרוד?

מיכאל צמצם עיניים לנוכח קרני השמש הבהירות, מושך את השמיכה מעליו ומתהפך על בטנו בגניחה. הוא בהחלט לא רצה לקום. מזל שהיה יום שישי, ואז שבת, ואז ראשון ושני חופש. רק בשלישי יחזרו ללמוד. זה היה הרבה יותר מדי זמן בית. הוא עצם את עיניו.

מה השעה? השאלה חלפה בראשו כשעיניו נפקחו שוב בעל כורחו. הגוף שלו ממש דרש ממנו להתעורר, לקום ולעשות משהו, כל דבר, כאילו אתמול לא התיש אותו נפשית. הוא נעשה מודע לזמזום רציף שחדר לאזניו ולא הפסיק עד שהבין שזה רטט הטלפון שלו.

מי בכלל יכול לחפש אותו בשעה כזו מוקד- הוא השתנק כשראה 12:24 על הצג, יחד עם שמו של גיא באותיות מרצדות.

"מה?" רטן בצרידות. נכון שאמר שהם ידברו היום, אבל זה היה בסך הכל מטבע לשון. הוא לא ציפה שגיא יקח את זה מילולית.

"טוב שנזכרת לענות באמת…" הקול מהצד השני לא היה האחד לו ציפה.

"גיא?"

"אלא מי?" חברו צחק למשמע הפליאה הטהורה בקולו. "אני מנסה לתפוס אותך כבר שעתיים. נבהלתי ששבקת חיים או משהו."

מיכאל צחק ברפיון, מתיישר לישיבה כגבו לקיר. "כן. ישנתי." זו הייתה שביקת חיים מסוג מסוים. "מה קורה?"

"קודם כל – לא צילמת לי את תחפושת השנה. אני דורש תמונה." אה, הוא צדק. מיכאל היה כל כך עסוק בהיסחפות אחרי ההתלהבות של גיא ששכח מזה לחלוטין. הוא רשם לעצמו לבקש ממנו שיעביר לו את התמונות שצילם. "חוץ מזה, הכל בסדר איתך?" שביב דאגה נשמע בקולו.

מיכאל הרחיק לרגע את המכשיר מאזנו. עיניו התרוצצו ברחבי החדש, מוודאות קודם כל שהדלת סגורה. "איתי? הכל ממש בסדר. למה אתה שואל?"

"סתם אחי, נעלמת לאיזה שבועיים. חשבתי שאולי קרה משהו." מיכאל שיער שוודאי התכוון לעובדה שבקושי היה פעיל בקבוצה ושכח להחזיר לו כמה שיחות.

כן, יותר מדי דברים. רצה להשיב. "אה. אמ, לא. סתם עומס בלימודים, אתה יודע," אמר במקום ומשך את השמיכה עוד קצת מעל גופו, למרות שהיה חם בחדר.

"הגיוני בסך הכל." חבר משחר הימים לא נשמע משוכנע כלל.

"למה התקשרת מלכתחילה?" בער בו הצורך להעביר נושא.

"אסור לי להתעניין בחייו של חבר הילדות שלי? ממתי אני צריך סיבה להתקשר?"

חיוך פילס את דרכו על שפתיו ומיכאל לא הצליח לעצור את צחוקו. "צודק. מה קורה איתך?"

"אני? חי את החיים כמו שצריך. נראה לי שנכשלתי בבגרות בתנ"ך, אבל זה בכל מקרה מקצוע חסר תועלת אז לא ממש אכפת לי, ואני דיי בטוח שהמורה ללשון מנסה להכשיל אותי בכוח. לא יעבוד לה, אחי. אני טוב מדי בחרא הזה." הגאווה שלו הצחיקה את מיכאל. "התחלת כבר את הקורס הזה שלך?"

"הפסיכומטרי? כן, שבוע שעבר."

"משתתף בצערך, אחי. לא יודע למה את עושה את זה לעצמך, באמת."

מיכאל אילץ צחוק, מקווה שהוא נשמע אמיתי. "חלקנו מנסה קצת יותר, שלא כמוך."

"שיהיה. אני חייב ללכת, הטינופת הקטנה צריכה לצאת לטיול." מיכאל ידע שכשאמר 'טינופת' התכוון לכלבה שלו – של אחותו הקטנה, ליתר דיוק, אבל הוא האחד שטיפל בה בפועל – ובאותה הבנה שמע חריקות ושריטות מעברו השני של הקו.

"טוב טוב, שלא תחרב לכם את הבית עם הציפורניים האלה. נדבר מתישהו."

"מה זה 'מתישהו'?" גיא נעלב. "תענה לטלפון יא ילד זבל." מיכאל ניתק לפני שיספיק להוסיף עוד משהו.

הוא הניח את הטלפון חזרה על השידה והכריח את עצמו לקום וללכת לארון. הוא נעמד לפני הרהיט שתפס קיר שלם מחדרו כשבעצם רק חצי ממנו נמצא בשימושו האישי והדף את הדלת. ג'ינסים וחולצות המתינו בסבלנות, מקופלים בקפידה, שיבחר בהם. עיניו של מיכאל נמשכו לרגע לקצה השמאלי מאחור ונעצרו על החולצה העליונה. מיכאל לא נזקק ליותר ממבט חטוף כדי לדעת איך היא נראית – כחולה בהירה עם הלוגו של 'בית הבובות' במרכזה. לרגע באמת שקל ללבוש אותה, ואז התחרט והוציא אחת מהערימה האמצעית מקדימה וג'ינס כחול כהה, כמו תמיד. זה לא שהייתה לו סיבה להשקיע, בכל מקרה.

הוא נעל את המגפיים שאהב, אלה שלא הסכים לחרב בשביל תחפושת, ויצא לסלון. אחיו ישבו על הספה וצפו באיזו סדרה שלא זיהה ואביב הביט בו לשנייה וחזר להתהפנט. מאיה אפילו לא שמה לב שיצא. מיכאל תהה ממתי שניהם ערים, לא קרה הרבה שהשכימו קום ממנו.

הוא פתח את המקרר, מוציא לעצמו מעדן, לקח כפית מהמייבש והתיישב לשולחן לאכול. טעם היוגורט היה תפל בפיו, ומרקם פצפוצי השוקולד היה יבש, אבל הוא אכל את המעדן עד סופו. "אמא ואבא אמרו מתי הם חוזרים?" שאל, מגביר את קולו בניסיון להישמע מעל קולות הקרב שבקעו מהטלוויזיה.

שוב אביב הסתובב אליו. הניד בראשו. חזר להתהפנט.

"נהדר…" מלמל בידיעה גמורה שלא ישמעו אותו. הוא כחכח בגרונו והכין את עצמו ווקאלית לנושא הבא, "אני יוצא. תכינו לי רשימת קניות אם צריך יותר משלושה דברים." והחליט שאולי כדאי שיכתוב להם את זה גם על פתק, רק ליתר ביטחון.

לאחר שתלה את הפתקית על המקרר, לקח את תיק הגב שלו ממתחת לשולחן בחדרו ווידא שהטלפון עליו, יצא מיכאל מדירתו ופנה אל המעלית.

כמה מפתיע, גיא היה שם, ומיכאל לא הספיק להיעלם מאחורי הקיר לפני שסובב את מבטו. "צהריים טובים ליפהפייה הנרדמת!" הוא השתמש בכינוי של נועה מחודשיים לפני. "אני מבין שהתעוררת רק עכשיו?"

"מאיפה לך שלא הייתי ער ופשוט עשיתי דברים בבית?" זה יצא חושד משתכנן, אבל גיא רק משך בכתפיו.

"סתם, זה נראה כאילו אתה בקושי נמצא שם, אז ניחשתי שאין לך ממש מה לעשות בבית ואתה פשוט יוצא." זה היה… חד הבחנה למדי. יותר משלמד לצפות מגיא. "האמת שתכננתי להתקשר אליך," הוסיף בעליצות לא מוסברת. "אני הולך להופעה, רוצה לבוא?"

"לא צריך כרטיסים כדי להיכנס להופעות?" המעלית נפתחה בקול 'דינג' גבוה והם נכנסו. מיכאל צפה בגיא כשכמעט הפיל את פיסת הנייר שהחזיק בידו. הוא לפת אותה בחוזקה כזו, שפרקי אצבעותיו ממש הלבינו. זה כנראה נייר מאוד חשוב, חשב לעצמו וגיחך.

גיא נעץ בו מבט. "לא לאחת הזאת. אני הולך לבית קפה שהיינו בו, זוכר? זה של דוד שלי. הוא שאל אם אני רוצה לבקר ואמר שיש כמה אנשים ברשימה, אז כבר חשבתי לקפוץ." נשען על המעקה וחייך אל מיכאל, עיניו השחורות הבריקו בנחת. "אתה בא?"

מיכאל חשב על זה. למען האמת, הוא לא תכנן יותר מדי מה יעשה אחרי שיצא מהבית. בראשו ראה את עצמו משוטט ללא מטרה בסביבה, אולי הולך ליער, אבל לא משהו מוגדר. משום מה, ההצעה של גיא דווקא קרצה לו. "כן, למה לא?" הכובד ששרר בו הוקל מעט. אולי השיחה עם הוריו לא תהיה כל כך נוראית. אולי פשוט לא יהיה להם אכפת, כמו שלא היה להם בארבע שנים האחרונות.

"באמת?!" גיא התפלא, כאילו ציפה באמת ובתמים שיסרב. הוא כחכח בגרונו ומאוד השתדל להמשיך להישען בנונשלנטיות על המעקה. עצירתה הפתאומית של המעלית הצליחה להרוס את זה. מיכאל עקב אחריו כשיצא אל הלובי תוך ניגוב תכוף של ידיו על המכנסיים. "מגניב."