puma161
מדי שבוע הפער בין הפרקים כאן לאלה בווטפאד מצטמצם (כי שם אני מפרסמת פעם בחודש). אל דאגה, פרקים ימשיכו לעלות מדי שבוע, זו רק אני שתצטרך להשתדל קצת יותר :) בכל מקרה, פרק זה מוקדש לספיר, שהשלימה את הפרקים בווטפאד ועדיין טורחת לקרוא אותם כשהם מתפרסמים כאן ואף להגיב. תודה לך~

במה מאולתרת – פרק 20

puma161 11/12/2021 324 צפיות תגובה אחת
מדי שבוע הפער בין הפרקים כאן לאלה בווטפאד מצטמצם (כי שם אני מפרסמת פעם בחודש). אל דאגה, פרקים ימשיכו לעלות מדי שבוע, זו רק אני שתצטרך להשתדל קצת יותר :) בכל מקרה, פרק זה מוקדש לספיר, שהשלימה את הפרקים בווטפאד ועדיין טורחת לקרוא אותם כשהם מתפרסמים כאן ואף להגיב. תודה לך~

פרק 20 – 'מה כבר יש להסתיר~'

טיפת המים הראשונה טפטפה על ידו של מיכאל ברגע שגיא פרט את האקורד הראשון לשיר האחרון. הוא נקרע בין ההקלה שזה קרה רק בסוף, לבין החרדה מעצם העובדה שזה באמת קרה.

תקוותו של גיא ופחדו שלו התגשמו.

ירד עליהם גשם בעיצומה של ההופעה.

הוא פיספס, התחיל לשיר מאית השנייה מאוחר מדי, וידע שהרס הכל. גיא יצא מהקצב, הוא הרגיש בזה, וכל הפתיחה התחרבשה.

הטיפות המשיכו לרדת בקצב, מתרבות בהדרגה עד שמסך מים הסתיר למיכאל את הקהל כמו ערפל רטוב במיוחד.

הוא הפסיק. גיא מיד אחריו. מיכאל הרגיש את דריסת נעליו כשהתקרב אליו מאחור. "אתה בסדר?" שאל והרחיק את שניהם מהמיקרופון. "צריך רגע?"

מיכאל הנהן. הוא תרגל נשימות; פנימה – החוצה. לשאוף – ולנשוף. ושוב. עד שהטשטוש בראיתו היה כתוצאה מהגשם בלבד. "תן לי דקה," ביקש בחצי התנשפות, כשנפטר על הדרך מהאוויר העודף שאגר. "אני כבר חוזר."

הוא נמלט אל תחתית גרם המדרגות הקטן. מאחוריו, גיא דיבר אל הקהל המבולבל וניגן שיר שמיכאל לא זיהה, אך זכה לגל מחיאות כפיים וצחוק. הוא שמע אותו שר קול שני, מה שלמי שלא מכיר יכול להישמע כמו זיוף מתמשך. גיא, לעומת זאת, הצליח לשלב בין קול ראשון לשני בצורה לא רעה, שלא לומר טובה אפילו. לא פעם יצא למיכאל לתהות אם לקח שיעורי פיתוח קול.

מספיק לחשוב, פקד על עצמו. הוא היה צריך להרגיע את עצמו, לחזור לבמה ולסיים את מה שהתחילו, לא לתהות בדבר יכולות השירה של גיא. אם כי… הוא חייך לעצמו כשהרעיון ריחף בראשו.

הוא שלף את האטמים מאזניו ונתן לקולות סביבו לחדור לתודעתו. הקהל, שהריע לפרקים, מבולבל מהתפנית הלא צפויה.

גיא, שהרשה לעצמו לשחזר מול כולם את שיחתם המוקדמת על הסיכויים לגשם. "…טוב, אם חושבים על זה, אולי זה באמת היה קצת צפוי…"

מיכאל האזין לקול טיפות הגשם, שניתזו על הקרקע, על הבמה, על כלי הנגינה ועל עמודי התמיכה, על ראשו, על הכול. אחרי מספר שניות של האזנה, הצלילים התמזגו לרעש סטטי קבוע, אחיד ועמום.

הוא נשם עמוק, נשף והחזיר את האטמים לאוזניו, מעמעם את הרעש עוד קצת.

בטח כולו רטוב, ונראה כמו סחבה, ועוד שנייה יחליק ויפול על הראש או משהו. מיכאל השתדל להתעלם מכלל מחשבה שלא הייתה קשורה ישירות למה שהיה עתיד לעשות – לעלות חזרה ולסיים את השיר.

"הוא חזר, חברים!" קרא גיא ברגע שהתייצב חזרה מול המעמד. "וללא הקדמות נוספות – 'קליע'." הוא חזר למקומו והתחיל לנגן בשנית. הגשם עדיין ירד בכל הכוח, אך מיכאל התרכז ברעש הלבן והתאושש מספיק כדי לקלוע לתו הנכון.

הכל נדם, ולא רק כי הוא היה עם אטמים. הוא לא פחד להביט בהם הפעם, לאחר שגילה כמה כוח להמשיך מבט בהקהל נותן לו. הוא בחן את פני הנוכחים, וכולם דממו. לא הריעו, אף לא מלמול אחד של המילים, כי הם לא הכירו את השיר.

שיר.

מיכאל עדיין לא היה בטוח איזה צורה של טקסט מולחן זה היה, אבל בהחלט לא שיר. יותר כמו דקלום מולחן. יותר קרוב לפואטרי סלאם. הוא לא ידע. למען האמת, הוא לא היה בטוח אם להגדיר יהיה רעיון טוב. זה היה מה שזה היה, ועם כמה שהתנגד בהתחלה, התוצאה הסופית מצאה חן בעיניו מאוד.

הוא בחיים לא יודה בזה בפני גיא, אבל באותו יום שניגנו את הגרסה הגמורה, ברחו לו כמה דמעות. הוא ניגב אותן ברגע האחרון, לפני שקלט. לא, הוא לא יתן לגיא את הסיפוק.

לפני שהבחין, המשפט האחרון החליק מבין שפתיו, והדממה שעטפה את הבמה כולה באותו רגע הייתכ כמעט מוחשית. אחת כזו שכל קול מקביל להטלת פצצה.

אז התחילו הכפיים, והקריאות, והשריקות והקפיצות והצעקות והמבול עוד ירד בכל הכוח, ללא רחמים, שטף את השמיים כאילו הריע להם בכבודו ובעצמו.

מיכאל הרים את מבטו, חיפש את הקו בו הקהל נגמר, את גבולות המתחם, היכן שישבו אלה שעייפו מהעמידה הממושכת. כף ידו התרוממה אל פניו, מרפרפת על שולי הברדס לפני שהחליט למשוך אותו מטה, שלא יפול. לאחר המעשה, שמט אותה חזרה לצד גופו בעוד ליבו תפס פיקוד. כל שהרגיש היו הלמותיו המהירות, החזקות, שמילאו את אזניו והרחיקו כל צליל אחר מעליו, מרעידות אותו כליל.

נשימה רועדת נפלטה מפיו כשהבין – הוא כמעט עשה את זה. הוא היה מרחק משיכה מלהסיר את הברדס. למה ברגע האחרון החליט לא? באמת, מה כבר יש לו להסתיר?

מספיק כדי לא להעז, חשב. בבוא הזמן, כשהרוחות ירגעו, הבטיח. בינתיים זה נשאר בינו לבין עצמו, וגיא ונועה.

הוא ידע שהייתה זו הבטחה ריקה מתוכן. אחרי הכל, הרוחות לא נרגעו, ועברו כבר חמש שנים. איך ידע אם יקרה אי פעם?

הוא כבר לא ניסה לעצור את מפל הדמעות, שאיים לפרוץ מעיניו מרגע שסיימו, מודה בכל ליבו למבול שנתן להן מקום להשתלב בו.

***

זה נגמר.

גיא צפה בנועה ובמיכאל, שהלכו כמה מטרים לפניו, נטמעים בים האנשים. נועה קפצה על מיכאל בחיבוק ברגע שנפלטו מהאיזור הקרוב לבמה, שיבחה אותו על ההתעשתות ועל הסיום הנפלא.

"ממש מגד עתידות הוא, הא?" שמע את צחוקה לידו לפני שהרגיש את זרועותיה עוטפות את כתפיו בחיבוק צדדי. "בואו נלך לאכול משהו," הציעה והרימה את קולה מספיק כדי שיגיע אל מיכאל.

"עכשיו?" גיא הופתע. "את לא רוצה להישאר לשאר ההופעת?" נראה שהיא באמת נהנתה. שיערה היה פרוע מקפיצות ותנועות והשתוללויות או כל מה שאנשים עשו כשהיו במסיבה שנהנו בה ועיניה ברקו באור השמש, שהחלה לשקוע.

גיא הניח ששלושתם ישארו עד הסוף, אבל נועה רק הנידה בראשה ומשכה אותו מעט קרוב יותר למיכאל. " לא לא. אני מיציתי." נפנפה בידה בתשישות מעושה, אבל חיוך קטן עוד הדהד על שפתיה. "למה? כל כך נחמד פה שאתה לא רוצה לעזוב?" הקניטה וקרצה אליו.

גיא רצה לומר שכן, הוא באמת נהנה יותר משציפה, אבל נועה כבר חזרה להתייצב לצד מיכאל. "חוץ מזה," קראה מרחוק, לא מפנה את ראשה. "אני רוצה לבלות קצת עם חבריי הכמעט מפורסמים." היא שילבה את ידה בזו של מיכאל והובילה את שניהם, בהליכה עקומה משהו, מחוץ לשערים.

גיא עקב, חש במבטים ננעצים בו מכל עבר, אך כשהסתכל סביבו כולם היו עסוקים ושקועים לחלוטין באמן הנוכחי. הוא החליט לקבע את מבטו במרבד הדשא הרטוב שפסע בו. טיפות המים והשלוליות הקטנות נצצו באור השמש הזהוב וכשהביט מעלה שוב ראה את מיכאל ואת נועה מוקפים במעין הילה בגווני זהב. הוא שלף את הנייד וצילם אותם כמעט בלי משים, מוכרח לנצור את הרגע.

האדרנלין מההופעה החל להיעלם מגופו ונותרה בגיא התחושה המעומעמת הזאת, של עייפות מהולה ברצון לעוד. גיא ניער את ראשו ונתן לשיערו להתפרע מעט, ועל הדרך נפטר מכמות נכבדת של מים. חיוך תפס את מקומו על פניו והוא לא ניסה למחוק אותו. למה שינסה? אם הלב שלו רצה לחייך, שיחייך.

השומרים בכניסה חייכו אליו כשבירך אותם לשלום וגיא רץ אל השניים, שחיכו לו על אחד הספסלים בהמשך הדרך. "לאן אתם רוצים ללכת?" שאל כשהיה מספיק קרוב.

נועה תחבה את מחברתה חזרה לתיק הצד שלה וניסתה להשקיט את תלתליה, שהיו אפילו יותר פרועים עכשיו כששיערה החל להתייבש. "חשבנו להזמין סושי. מכיר מקום טוב?" היא נשמעה לחוצה מעט וגיא תהה אם הפריע להם באמצע משהו.

"אמ, כן." התחיל וניסה לשמר את החיוך. "כן, כן. האמת שיש מסעדה אסייתית ממש טובה עשרים דקות מכאן," אמר כשהצליח להשתלט על מחשבותיו.

"אז נלך?" עיניו זינקו אל מיכאל, שדיבר לראשונה מאז סוף ההופעה. הוא נראה רגוע באופן מחשיד, גיא צמצם את עיניו לעברו לנוכח המחשבה. "מה יש לך?" אה. אוי, נראה שמיכאל הבחין בזה.

הוא ניער את ראשו שוב, קצת בכוונה מכוון את רסס המים אליהם. "שום דבר, בוא נזוז!" אמר בעליצות וכמעט דילג במורד השביל.

"ידעתי שאפשר לסמוך עליך, יפני קטן שלי." הוא הרגיש כאילו דודה שלו אמרה את זה, הייתה חסרה רק צביטה בלחי וזה היה מושלם.

וגם. היא לא התגנבה אליו מאחור והבהילה לו את החיים. "אלוהים אדירים, נועה." גיא החזיק את ליבו כאילו זה ימנע ממנו לדפוק כמו משוגע. "חוץ מזה, אני חצי מרוקאי, אל תהיי סטיגמטית."

היא התעלמה מהחלק בו הודה שכמעט עשתה לו התקף לב וחייכה חיוך רחב במיוחד. "אה, גיא, אני אהיה סטיגמטית כמה שאני רוצה עד שתוכיח לי אחרת. תזכיר לי מה השיר האהוב עליך?" שאלה, זה היה כאילו נכנס לה ג'וק 'להקניט את גיא' ברגע שירדו מהבמה.

גיא בהחלט לא תכנן לתת את הסיפוק. הוא חייך גם, עם שיניים והכל, ואמר בנימה הכי מובנת מאליה שלו: "'אשם', של 'סינרגיה'. מכירה אותם?"

"איף, לא כיף איתך." נועה חבטה בכתפו בתסכול וחזרה לצעוד לצד מיכאל.

לפחות זה מה שגיא ניחש שתכננה לעשות, אבל היא חזרה כעבור רגע ואמרה שמיכאל נעלם.

גיא נעצר לפני שחשב על לעצור, נועץ בה את מה שניחש שהיה המבט המבוהל בהחלט שלו. "נעלם?!"

"כאילו… לא בדיוק נעלם. נראה לי שראיתי אותו סוטה מהשביל לפני כמה דקות לדבר בטלפון אבל אני לא רואה אותו עכשיו."

"את יודעת שמה שאמרת כרגע זו ההגדרה של 'נעלם', נכון?" גיא לחץ על גשר אפו. "לאן אמרת שהוא הלך?"

נועה החוותה בידה בכלליות לצד הימני של הפארק. "לשם כזה," מלמלה. "אני בטוחה שהוא יחזור כשיסיים. אין לו סיבה לא לחזור."

גיא תהה איך לא שם לב לכך בעצמו, ואז גם מצא את התשובה. הוא בקושי הרגיש בנוכחותו מרגע שירדו מהבה, כאילו מיכאל עצמו ניסה להיעלם. משהו בו הרהר אם זו הייתה הסיבה לכך שהרגיש מעולה, כי מיכאל לא היה שם לומר משהו שיחזיר אותו לקרקע.

משום מה ולא במפתיע, אותה מחשבה שמשה כמשקולת שגררה את גיא באחת לקרקע המוצקה. כן, אם עד אותו רגע עוד היה לו ריכוז מסוים של אדרנלין בגוף – הוא נשטף בזה הרגע. "אולי כדאי להתקשר אליו." הוא תכנן להציג את זה כשאלה, אבל המילים יצאו מפיו מאוד החלטיות.

נועה נעצרה מההליכה שלא שם לב שהמשיכו, הבעה מודאגת על פניה. "כן, אתה כנראה צודק. אני אתקשר אליו." היא שלפה את הנייד מכיסה וחייגה. גיא ראה איך גבותיה התכווצו בריכוז כשהאזינה לצלילי החיוג, ובדאגה כשניתקה בלי לומר מילה. "הוא לא עונה."

"טוב, אני מניח שיחזור כשיגמור לדבר."

"הקו לא היה תפוס."

פיו של גיא נפתח להגיב. ואז מוחו עיבד את דבריה וגיא הצמיד את שפתיו זו לזו וניסה להבין מה לכל הרוחות קרה. "אז… מה קורה עכשיו? הוא עומד לחזור בכלל?" המילים פשוט יצאו מפיו לפני שחשב עליהן. הוא חשב שזה היה שונה. הוא חשב שזה היה שונה גם בשביל מיכאל. אבל הוא גם קלט את ההתנהגות המחשידה שלו כשהביט בו. גיא הצטרף אליו בקדמת הבמה להודות לכולם והירוק בעינו של מיכאל הבזיק אליו רק לרגע, לפני שהרים את מבטו והסתכל… לאנשהו. הוא ראה את הברדס, שכל רגע יכול היה להישמט מראשו, ואת ידו, שמשכה אותו מטה בתנועה כמעט מובסת.

גיא ידע שבכה. הוא לא ידע איך והוא לא ידע אם דמעות היו כלולות בעניין, אבל הוא ידע.

"בואי נלך, הוא יצטרף אלינו כשיסיים," אמר והסתובב להביט שוב בנועה, שתרה בעיניה אחר דמותו הכהה של מיכאל, ככל הנראה. "אני אסמס לו את השם של המקום, שידע לאן להגיע."

לא נראה ששמעה אותו תחילה, אז גיא נגע בכתפה קלות, מה שגרם לה להסתובב אליו באחת. "מה אמרת?" שאלה, רעד קל בקולה. "אה כן. כן, רעיון טוב." היא עקפה אותו והחלה להתקדם שוב, מעט מהר מקודם. "אני מקווה בשבילך שיש מקום. לא עומדת לשבת בחוץ כשכל רגע הגשם יכול להתחדש."

"אה. אני בטוח שיהיה." חייך אליה בביטחון כשהדביק אותה.

הם הלכו בדממה לאורך השביל, שתקו גם כשהגיעו לרחוב הראשי, ורק כשגיא קלט את שלט המסעדה מעבר לפינה הוא אמר לנועה שהגיעו.

היא הרימה את מבטה מהנייד. "יופי! שלחתי למיכאל מיקום, הוא אומר שעוד מעט יגיע."

אבן שגיא לא ידע על קיומה נגולה מעל ליבו והוא נשף בהקלה. "איפה הוא היה?"

נועה משכה בכתפיה במה שהיה תגובה נועתית בהחלט ופירושה – 'שום מושג.'

הם תפסו שולחן בחלל הפנימי של המסעדה. נועה התרווחה במקומה וגיא צחק כשלא הפסיקה להודות ליקום על החמימות המבורכת תוך כדי ניסיון לרסן את שיערה. בסופו של דבר אספה אותו לקוקו רפוי, שראה קצת כמו זנב של ארנב או לחלופין, פונפון גדול וכתום. "על מה אתה מסתכל?" הוא נרתע כשנשמעה לפתע רצינית להחריד.

הוא משך בכתפיו, החיוך לא יורד מפניו, "הקוקו שלך נראה כמו פונפון."

זה גרם לה לצחוק. "אוי סתום," אמרה בזעף מזויף, בדיוק כשמיכאל הופיע לצד השולחן.

"אז אתם שניכם בדייט, אני מבין?" שאל ואפילו בלי להביט בו גיא שמע את הגיחוך.

"לך לעזאזל," רטן והחליק על המושב קרוב יותר לקיר. "שב ותבחר משהו."

חלק ממנו ציפה שמיכאל יתעלם מהמחווה ויבחר להתיישב לצד נועה, אז גיא לא היה בטוח כמה ברורה הייתה ההפתעה על פניו.

מיכאל עיין בתפריט פחות מדקה לפי שהכריז, "בחרתי."

"גם אני." נועה הרימה מבט מהתפריט שלה.

טוב, זה לא היה צפוי. "אה. או- אוקי. תנו לי רגע."

הרגע כלל את הזמן עד שנוע ומיכאל סיימו לתת את ההזמנות שלהם למלצר ושלושה זוגות עיניים הביטו בו בציפייה שיבחר משהו. כל דבר. "אני אקח ניגירי סלמון ואת הסנדוויץ סושי סלמון, בבקשה," חילץ בקושי בתקווה שזה יסיים את נעיצת המבטים האינטנסיבית ההיא. "ומרק מיסו," נזכר.

המלצר הנהן, רשם הכל בפנקס קטן והלך. זה היה הרגע בו גיא קלט את מבטה של נועה.

לא עליו, כמובן, היא הסתכלה על מיכאל, שסירב להחזיר לה מבט גם בעד שלום. היא חייכה את החיוך המקניט שלה. "מיכאל…"

"אל תתחילי," הזהיר והתעסק עם הנוקיה שלו בתור מה שנראה כמו מפלט אחרון. לגיא לא היה מושג על מה מדובר, אבל המצב מאוד שיעשע אותו.

"כן אבל-"

"נועה."

"הוא ממש עשה לך עיניים!" היא לחשה-צווחה והתפקעה מצחוק שנייה אחר כך.

מיכאל נאנח, נושף בעצמה כזאת שנראה כאילו טורנדו עוד רגע יצא לו מהפה. "את חייבת להפסיק עם זה. הוא בקושי הסתכל עלי."

"נו כן, אבל כשהוא כן הסתכל עליך, הוא ממש ציפה לרמז. כל דבר. נראה לי הוא חשב שאני אהיה החברה הזאת שתגיד: 'אה כן, הוא גיי. גם אתה?' והיה ממש מאוכזב כשזה לא קרה."

גיא נאלם דום.

התגובה של מיכאל לדבריה נשמעה כאילו דיבר מתחת למים ואז לא שמע בכלל. זה הרגיש כאילו דחפו לו כדורים של צמר גפן לאוזניים, שמנע ממנו לשמוע כל דבר בבירור. הוא ראה את שפתיה של נועה זזות מולו וידע שהיא צוחקת, כנראה על מיכאל, אבל לא שמע מילה ממה שאמרה. גיא הרגיש כאילו הוא נע בהילוך איטי כשהעז להביט במיכאל, שקבר את ראשו בין ידיו, אבל גבו רעד בצורה שגם נראתה כמו צחוק.

הם צחקו כאילו מלצרים שמנסים להתחיל עם מיכאל היו מראה נורמלי. הוא תהה אם באמת נקלעו כבר לסיטואציה כזו, ואם כן אז כמה פעמים? ולמה ככה נראית הפעם הראשונה בה הוא שומע שמיכאל גיי ממקור מהימן?

"רגע, אתה באמת הומו?" שמע את עצמו שואל ולא נראה שנועה, מיכאל או הוא הבינו מאיפה זה הגיע פתאום. "לא, כאילו- רק רוצה לוודא…" קולו דעך כשההמהום הקבוע של הנוכחים חזר לאזניו בכל הכוח פתאום.

הוא לא היה בטוח ממי יותר פחד באותו רגע – נועה או מיכאל – אז בעיקרון השפיל מבט וניסה ככל יכולתו לא להיכנע לסקרנות. הוא לא ידע כמה חזק דיבר ובאיזו נימה, או כמה נוראית הייתה הקטיעה שלו את השיחה שלהם באותו רגע.

הוא רצה בעיקר להיעלם. להתנדף מהמסעדה הזאת, לתפוס את האוטובוס הראשון למרכזית שעובר שם, את האחד הראשון למודיעין ומשם להסתגר בחדר עד חלוף הזעם.

זו הייתה מחשבה מאוד בעייתית, כי גיא לא ידע אם אפילו היה זעם.

"אה… כן. אני כן. זה מפתיע אותך?"

כן. "לא. לא, פשוט-" גיא כחכח בגרונו. הקול שלו נשמע צווחני להחריד באוזניו. "לא הייתי בטוח. זה הכל. אני לא יודע." למען האמת, לא היה לו שום מושג על שום דבר באותו רגע. הוא חשש שמוחו הוכנס לתוך מטחנת בשר רפאית ויצא ממנה עיסה. מת. חסר היכולת לחשוב. הוא לא היה מופתע, זה כן. אבל הוא לא לא היה מופתע, גם?

השיחה-לא-שיחה שניהל עם ניב לפני כמה שבועות התנגנה בראשו בריפיט וגיא ניחש שזו הסיבה שלא היה מופתע לחלוטין. הוא סירב להאמין לניב, אבל חלק בו חשב שזה נכון.

"זה לא כאילו אני מסתיר את זה." שמע את מיכאל מפטיר לשמאלו וראשו זינק אליו בהפתעה גמורה.

"אתה לא?"

נועה צחקה. גיא ראה את שפתיה מתהדקות לקו דק כשעצרה בעדה מלהתפרץ לשיחה.

"לא, אתה פשוט עיוור."

גיא נמנע מלהחטיף לו באותו רגע על שהחליט בשבילו מסיבה אחת ויחידה. "הולישיט. רגע." הוא שוב פזל לכיוונה של נועה. "אז רון הוא…"

"החבר שלו." זה כנראה היה הגבול שלה.

"הא." מוחו של גיא עיבד את התשובה. "הווו."


תגובות (1)

*הייתכ כמעט מוחשית.- הייתה

*כלל את הזמן עד שנוע ומיכאל- נועה
——–

זה הפרק עם המלצר! *התרגשות התרגשות* באמת תהיתי מתי הפרק הזה יגיע.
אני חושבת שממש אהבתי אותו בגלל שזה מרגיש שיש כאן התקדמות כלשהי חשובה בין גיא למיכאל, עכשיו שגיא יודע בוודאות שמיכאל גיי. כאילו, התגובה שלו סוג של בונה את המשך הקשר החברי שלהם.

“אז אתם שניכם בדייט, אני מבין?"- גאאד!! קבענו פעם אני, חברה שלי ועוד מישהו מהשירות לאומי לצאת לאכול ואז חברה שלי הבריזה אבל אני והוא כבר היינו שם אז כאילו, נשארנו לאכול ובמקרה חברה אחרת התקשרה בפייס טיים (היא היתה בחו"ל) אז כיוונתי את המצלמה שתראה את שנינו והיא כזה "מה אתם בדייט?" ושמעו אותה כל כך חזקקק!
חלק בי רצה לקבור את עצמי באותו רגע והחלק השני פשוט צחק בהיסטריה מוזרה.

זהו, פשוט חשתי צורך לשתף.

אבל באמת עכשיו, גיא ונועה ממש חמודים הקטע הזה.

אני סקרנית לדעת לאן מיכאל נעלם לפני כן. פשוט כי זה היה קצת מוזר שרגע אחד הוא שם ואז לא. אולי הוא פשוט היה צריך קצת אוויר בלי שניהם לרגע.

הווו.” – מרגיש לי שזאת אחלה תגובה לווידוי. לא יודעת למה. קראתי את זה עם עליות וירידות, אפילו גם שריקה קטנה.
אחרי הכל הוא היה יכול להביט בו בצורה אחרת לגמרי ולברוח מהמקום, והוא לא עשה את זה.

אני רוצה פגישה של כולם- נועה וגיא ומיכאל ורון. זה יכול להיות נהדר XD

אני גאה במיכאל שחזר לבמה לשיר ולא איבד עשתונות או משהו.

פרק נפלא 3>

12/12/2021 13:25
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך