פאזל העולם שלי

מה עושים כשהכול סביבי מתמוטט?
יש שיטה? נוסחה? משהו?
מה עושים כשנדמה שכל העולם מקיים מזימה נגדך?
העולם לא התפרק בבת אחת, את זה אני יודעת. אבל חתיכות ממנו שחוקות כבר שנים, ולי אין דרך לתקן אותן.
העולם שלי מתפרק לאיטו, ואני עומדת במרכזו, מודעת לכל מה שקורה מסביבי, לכל הסבל שנמצא בי ובעולם שלי, בלי שום יכולת לעשות משהו.
מה עושים כשזה קורה? כשהכול נעשה חשוך בהדרגה? העולם שלי הוא פאזל, אבל הוא הגיע מוכן, וחתיכות ממנו אובדות בכל יום שעובר. אובדות בתוך העולמות של אחרים. ולי אין את האומץ לבקש אותן חזרה.
אני שוב יושבת על ספסל, ממש באמצע העולם שלי. מחכה ומחכה לגרוע מכל. מחכה שיגיע היום, והחתיכה האחרונה תאבד, כדי שהכול ייגמר.
אבל זה לא קורה. מידי פעם מהבהבות חזרה חלק מהחתיכות לתוך הפאזל, ואני כבר מתחילה לקוות שאולי הן יחזרו.
אך הן לא חוזרות. הן אף פעם לא חוזרות.
העולם סביבי ובתוכי מתפרק, ואני מרגישה שאני מאבדת הכול. לא נשאר ממני הרבה. נשאר בדיוק מספיק כדי שארגיש את הכאב על הדברים שאבדו, לא פחות ולא יותר.
אני מאבדת את הזהות שלי, את הרגשות שלי, את התקוות שלי. מאבדת כל דבר שיכול היה לשמש כחבל הצלה בדיוק בזמנים כאלה.
מדוע כל זה נלקח ממני? מה כבר יכולתי לעשות שגרר צעד כזה נגדי? אני רוצה למצוא את מי שעשה את זה, ולדרוש שיחזיר לי מיד את עצמי.
לדרוש שימצא את חתיכות הפאזל שאני איבדתי. אולי שאני נטשתי? אולי השארתי אותן מאחורי, ואני רק לא רוצה להודות בזה.
הלוואי וזה היה המצב. הלוואי והייתי מוותרת על עצמי מבחירה, ולא מחוסר ברירה.
כך אולי הייתי יכולה למצוא חתיכות חדשות, קצת יותר עמידות.
אבל זה לא ככה. ולכן אני שוב יושבת על אותו ספסל, אותו ספסל שמשום מה נשאר שם, למרות כל אותם דברים שקרו לי לאורך השנים.
יושבת ומאבדת את עצמי לאיטי.