גנומים

היו לו גנומים בבית.
גנומים אתם יודעים. כמו גמדי גינה, או טוב-טוב הגמד, אבל קטנים יותר. זריזים, פעלתנים, ומאוד מאוד טובים בלא להיראות.
לא טובים בלהסתתר – זה דבר אחר לגמרי. למעשה הם היו די גרועים בלהסתתר.
הם מתרוצצים בין החדרים עם חבילות, מברכים גנומים אחרים, פותחים פאנלים בקירות לדירות הקטנות שלהם בפנים, מעמיסים כמה מצרכים, מפטפטים כמה רגעים, והופ מרימים את הפאנלים ומבריגים הכל בחזרה.

אז הוא היה רואה אותם כמובן. איך אפשר לפספס כמה תריסרי גנומים עם כובעים אדומים מחודדים שמסתובבים לך בבית בכל שעה ביממה, מדברים, מתווכחים ומנהלים את שגרת יומם? הוא היה מסובב את הראש ופתאום רואה אותם מולו. קודם האישונים שלו היו מתרחבים בשנייה הראשונה כשהוא היה מבין מה הוא רואה, ואז האוזניים שלו היו מתחילות להפריד את המילים שלהם מהזמזום והרחש-בחש של המכוניות בחוץ והמכשירים החשמליים, והוא היה שומע אותם מדברים.
"תגיד, הלכת בסוף למפגש מחזור של השכבה?"
"כן, איזה בזבוז זמן. לא היה לי מה לחפש שם."
…
"פלפלים אדומים וחלב? רציתי פלפלים צהובים ושמנת!"
"מצטער אהובה, זה כל מה שהיה."
…
"בילי תחזור הנה מיד! תפסיק לשחק בעציץ!"
…
לרוב הוא היה פשוט מאזין מופתע מחדש.
לפעמים היה מנסה ואפילו מצליח להגיד להם כמה מילים.

אבל אחרי חצי דקה העיניים שלו היו מזדגגות, מסתכלות למקום רחוק רחוק… והוא היה מרים את מבטו ו… שוכח. שוב.

הוא היה זוכר את השיחות, בערך. או חלקים מהן. הוא היה מסתכל על העלים המקומטים והתלושים של העציץ וחושב לעצמו "אוי בילי…" ואז נעצר וחושב לעצמו "מה קשור בילי" ומניד בראשו בבלבול.

הוא היה חושב על איזה בזבוז זמן היה ללכת למפגש המחזור, ואז נזכר שהוא לא הלך בכלל. הוא רק… דיבר על זה עם מישהו? כנראה? אבל.. עם מי?

ככה הוא היה מעביר את ימיו, לבדו בדירה עם העציץ שזכה לשם בילי, מטלטל כל כמה דקות את ראשו ומנסה לנער את הזיכרונות שלו מערפל קסום שעטף אותם וריכך את הקצוות שלהם כמו שכבה עבה ודביקה של צמר גפן מתוק.

הגנומים המבוגרים יותר, שגרו שם כבר שנים היו מסתכלים עליו לפעמים: הולך, עוצר, ממלמל, ממשיך, ראשו מלא במילים רעיונות ושיחות שלא היו באמת שלו.
הם היו נאנחים ומסכמים במשפט אחד: "הזיכרון הוא הדבר הראשון שהולך…"