במה מאולתרת – פרק 19

פרק 19 – 'המנאייק~'

"למה לא אמרת שיהיו כל כך הרבה אנשים?" מיכאל ניסה להשתחל בין ההמון עם כמה שפחות מגע באנשים. לא דבר קל, בהתחשב בעובדה שהוא הלך מאחורי גיא, שאנשים ממש התקבצו סביבו. "ולמה כולם מתנפלים עליך?"

גיא בדיוק סיים שיחה מלאת חיוכים עם נער שככל הנראה הכיר לפני חצי דקה. הוא הסתובב אליו. "כי בניגוד אליך, לי לא אכפת שידעו מי אני." משך בכתפיו. "ובקשר לכמות, מופתע מזה בדיוק כמוך. נסה להתרכז בעובדה שאנחנו במקום פתוח. לפחות האוויר לא יגמר."

זה לא עודד אותו. מיכאל בהחלט הרגיש שמתחיל לאזול לו האוויר לנשימה. היו פשוט יותר מדי אנשים. הוא הנמיך את גובה כובע הברדס והרכין את ראשו, פוסע במהירות מאחורי גיא, שנראה שמיהר לאנשהו. "לאן אנחנו הולכים?" שאל כשהתקרב מספיק. מישהי משכה בשרוול חולצתו ומיכאל נעצר בחדות.

"סליחה…" אותה אחת מלמלה כשנתקלה בו מאחור. מיכאל נרתע אוטומטית. "רק רציתי, אם זה בסדר, שנעשה תמונה?" היא שאלה בקול שעלה רק מעט על לחישה. מיכאל הופתע מהעובדה ששמע אותה יותר מהשאלה עצמה. "אפשר גם לא. פשוט ראיתי סרטון של ההופעה שלכם והשיר היה כל כך יפה אז חשבתי…" קולה דעך בהדרגה עד שנעלם לחלוטין.

מיכאל הסתכל על הנערה מבעד לברדס. הוא העריך שהייתה צעירה ממנו בשנתיים-שלוש. "הו. אמ." לא היה לו מושג איך אמורים להגיב למחמאה מהסוג הזה. הוא הביט בגיא בשאלה וזה זקר לעברו אגודלים בעידוד. "בשמחה?"

"באמת?!" הטלפון כבר היה בידה, עם מצלמה על מצב צילום עצמי. מיכאל דאג שהכובע מכסה את פניו כמו שצריך ונעמד לצידה. "אתה יכול להסתכל לרצפה אם אתה מפחד שיראו משהו," הציעה.

מיכאל קיבל את העצה. הוא הניח יד על כתפה והפנה את ראשו בזווית כלפי מטה, רק ליצר ביטחון. "יש?" שאל כששמע קליק חלוש מגיע מכיוון הנייד.

"יש." ההתרגשות בקולה העלתה חיוך על שפתיו. "תודה תודה תודה!" היא חזרה בדילוגים – ממש הילכה בקיפוצים על הדשא – לחברותיה, כנראה.

הוא כמעט השתטח על הרצפה לפני שקלט שגיא הוא האחד שכרך זרוע סביב כתפיו. "ברוך הבא לעולם הסלבס." כחול השיער החווה בידו כמו שלט חוצות. "תתחיל להתרגל."

מיכאל לא היה בטוח שהוא מעוניין. מצד שני, התחושה שעלתה בו למראה השמחה של אותה נערה אחרי שהסכים הייתה לו זרה, אבל נעימה. הוא שמח מעצם השמחה שלה. "כן…" מלמל משלא היה לו משהו יותר טוב להגיד והם המשיכו בדרכם.

"אנחנו הולכים אל מאחורי הקלעים," גיא זרק לאוויר אחרי מספר דקות של שתיקה. "נועה אמרה שתפגוש אותנו שם."

"נועה כאן?" ההפתעה שלו הייתה ברורה להחריד, אבל הוא לא נעצר. מיכאל החליט שהם נעצרו מספיק מרגע שעברו בשערים. משום מה, רק לאורחי כבוד הרשו להגיע ישירות אל מאחורי הקלעים. כל שאר הנרשמים היו צריכים להיכנס מהשער הראשי ולעבור דרך כל הקהל עד לשם.

הוא היה בטוח שיוותרו על זה ורק יעלו לבמה כשיגיע תורם, אבל נראה שלגיא היו תכניות אחרות.

"שנועה לא תגיע לבמה פתוחה שגיא מזיג מופיע בה? יש לנו מזל שבכלל הצלחנו להיכנס לרשימת ההמתנה." גיא צחק. "מפלצת הספגטי המעופפת רק יודעת איך נכנסנו לרשימת המופעים."

עם הרבה מזל, רצה מיכאל להשיב. הרבה מזל ונועה, שרשמה אותם חודשיים לפני, ברגע שהמודעה קפצה לה בתור פרסומת באינסטגרם. מיכאל תהה איך רשמה אותם כצמד אם רק שמו של גיא הופיע, ואז היא הראתה לו צילום מסך של הטופס.

"מה זה אמור להביע?" הוא כמעט התפלץ למראה הכתוב בשורת 'שם/כינוי'.

נועה משכה בכתפיה בחיוך וגיא לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק. "אני מניח שזה תפס?" שאל והיא הנהנה. "'גיא וזה שאין לומר את שמו'." מיכאל רצה לבכות כשגיא גלגל את הזוועה על לשונו בשעשוע. "אני אוהב את זה."

"אני לא." הפטיר באדישות, כי לרקוע ברגלו כמו ילד קטן נראה כמו רעיון לא מוצלח או מפתה במיוחד. או מכבד את גילו ואת החזות הרצינית יחסית שניסה להציג.

נועה יצאה מהגלריה וגלגלה עיניים לעברו, נשענת על הפסנתר הסגור. "זו כבר בעיה שלך. אתה האחד שלא רוצה שידעו מי הוא." הם היו בחדר המוסיקה. גיא ומיכאל בדיוק סיימו סשן אחרון לאותו יום, ואז נשמעה נקישה בדלת.

ליבו של מיכאל כמעט דילג מחוץ לחזהו כשגיא הלך לפתוח את הדלת למי-שזה-לא-יהיה שככל הנראה שמע אותם, ונרגע כשראה שזו רק נועה. ואז באמת הלך לטייל בריצה סביב החדר כשזו הראתה להם את הטופס המדובר.

"זה נשמע ממש טוב," אמרה לאחר שהכניסה את הנייד לתיקה. "אתם נשמעים מדהים יחד, מי אחראי על ההרמוניות?"

מיכאל הצביע על גיא, שנייה אחרי שאותו יפני-שוודי-ווטאבאר אמר: "הגאון המוסיקלי שלנו." והצביע על עצמו גם כן. בתגובה, נועה לקחה מחברת תווים אקראית מהמעמד והנחיתה על ראשו. "למה זה היה טוב?" גיא יילל. לפחות החיוך השחצן נמחק מפניו באותו רגע.

"לך, שתפתח קצת מודעות עצמית," השיב מיכאל בשמה של נועה, שהנהנה מהצד.

"היא בעצמה אמרה שזה מעולה!" טען.

נועה כמעט הנחיתה עליו אחת נוספת, אבל מיכאל ראה שהתאמצה לעצור בעדה. "שמעת פעם על 'אין הנחתום מעיד על עיסתו'?"

גיא הביט בה כאילו נפלה מהירח. "לא."

"אלוהים אדירים. מיכאל, תחנך את הילד." היא נשמעה מיואשת מעצם קיומה. "אני הולכת." את המילים הבאות אמרה לשניהם, אבל הביטה ישירות במיכאל כאילו ניסתה להעביר אותן אליו בפרט. "בהצלחה מחר. אני בטוחה שתהיו מדהימים." היא לא אמרה שום דבר שרימז על ההגעה שלה.

מיכאל חשב על זה רגע, וגם על מה שגיא ציין. זה באמת נראה מובן מאליו פתאום.

"הגענו!" קולו של גיא , ישירות לתוך אוזנו, העיר אותו ממחשבותיו. וגרם לו ללכת חמישה – אם לא שבעה – צעדים אחורה. מיכאל דמיין את עצמו כמו אחד החתולים בסרטונים ההם, שבאים לתקוף ואז נסוגים על שתיים עם כפות רגליים באוויר.

קרוב מדי. גיא היה קרוב מדי.

"הגענו?" מיכאל הביט סביבו. הם עדיין עמדו במרכז המון, רק שההמון היה קצת פחות המוני וקצת פחות מסריח מזיעה ומיני עישון כאלה ואחרים. חוץ מזה, אף אחד לא ניגש אליהם. רק אחרי בחינה מדוקדקת יותר הוא קלט את הגדר המרושתת שתחמה את האיזור בו נמצאו. "איפה נועה?" הוא לא היה בטוח שזה מאחורי הקלעים המדובר, אך אם כן, נועה לא יכלה להיכנס, נכון?

נראה שגיא לא היה בטוח אם בטוח להתקרב אליו, אז הוא השיב ממקום עומדו במרחק שבעה צעדים ממנו, "מחכה בחוץ. נכנסנו רק כדי שיזהו אותנו."

מיכאל קלט גם שהגיטרה, שגיא נשא על גבו מרגע שיצאו, נעלמה. "והגיטרה שלך?" שאל.

גיא לרגע לא הבין על מה הוא מדבר, ושלח מבט מעבר לכתפו בחיפוש אחר הכלי כשנזכר, "אה! היא בשמירת חפצים. אתה קולט שיש להם כאן שמירת חפצים? החבר'ה האלה מקצוענים." הוא זרח רק מעצם הקיום של זה. "אנחנו צריכים להגיע לכאן שתי הופעות לפני שאנחנו עולים," הודיע. "עד אז, אפשר להנות מכל השאר!" פניו קרנו.

מיכאל הביט בו. משהו נראה לא בסדר.
כלומר, גיא נשמע נרגש והיה כולו חיוכים ותנועות ידיים מופרזות והכל, אבל משהו היה חסר.

"מתי אנחנו?" שאל, כי רצה לדעת, וגם ניסה קצת לגשש.

גיא הוציא את הסט-ליסט מכיסו, פותח את הקיפולים במהירות. "אנחנו מספר… שש."

מיכאל המהם. "אתה לא ממש שומע מוסיקה ישראלית, נכון?" שאל כשהבנה החלה להתגבש בראשו.

עיניו של גיא הבזיקו פתאום לעברו, נראות כאילו נתפס על חם. "אה… כן?" הוא ספק אמר ספק שאל. "כאילו, לא בדרך כלל, אבל מדי פעם."

מיכאל המהם שוב, זוכה להמשך תצפית חשדנית משחור העיניים. הוא לא היה בטוח מה חשב על זה, כשגיא נעץ בו מבט. זה תמיד הרגיש כאילו הוא מנסה לעמת אותו עם עצמו או משהו. הוא ניער את ראשו – מנטלית – וחזר להתרכז בנושא שעל הפרק. "אז חוץ מאיתנו, אין לך באמת מושג מי האחרים שמופיעים. גם המוכרים מביניהם, כן?"

"כן?" נראה שפתיל הסבלנות שלו עתיד לפקוע. "אבל אני אוהב פסטיבלים. הייתי באחד בלונדון לפני שנתיים והיה מדהים."

"ואתה אוהב גם את פוסטר דה פיפול ואת דניס לויד ואת הלהקה היפנית ההיא שהשמעת לי לפני כמה זמן," ציין מיכאל בחיוך, בהתעלמות מוחלטת מההתייחסות ללונדון, וזכה להנהון מבולבל. "אתה כנראה ממש תהנה מההופעה של גיא מזיג. ונראה לי ששמעתי איזה אחד אומר שראה את הדורבנים באותיות הקטנות." זו הייתה הפתעה נעימה מאוד מבחינתו, לשמוע שאולי הם יופיעו, גם אם רק לשיר אחד. "כל אמן מוכר שעומד לעלות היום נמצא תחת אותה קבוצת ז'אנרים שאתה אוהב באנגלית ויפנית, אז אני בטוח שלא תשתעמם."

גיא הניף ידיים בביטול וחייך את אותו חיוך שהשתמש בו כשלא רצה להודות שעלו עליו. "מי אמר שאשתעמם?" אבל מיכאל שמע משהו שונה בקולו.

הוא חייך, שמח משום מה. אולי רק מעצם העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שנדרש לעודד את גיא, והיא הצליחה. כשיצאו מהמתחם הסגור וחברו לנועה, גיא ביקש ממנה להשמיע לו כמה שירים של מי שעמדו להופיע. מיכאל לא ידע באילו בחרה, אבל ההבעה שלו בזמן ההאזנה העלתה על פניהם של מיכאל ושל נועה חיוכים תואמים.

רגע לאחר מכן הנוקיה רטט בכיסו:
נראה לי שעומד להיות לכם כיף. קרא את ההודעה וחייך, כי לשם שינוי, הוא גם חשב כך.

***

"היי." גיא טפח על כתפו של מיכאל כשזה לא הגיב לקריאותיו החוזרות ונשנות. כנראה כי לא הבין שזה היה הוא שקראו לו, כי גיא השתדל ככל יכולתו לא להשתמש במילה 'מיכאל'. אלה היו צורות קריאה כאלה ואחרות, שמן הסתם לא היו יעילות במיוחד. לא הייתה לו ברירה אלא להתקרב.

"הא?" האידיוט התנער ממנו, תוך שנייה כבר מטר וחצי ממנו. "אמרת משהו?"

גיא לא הצליח לעצור את האנחה. זה היה חזק ממנו. "כן! זה השני מופעים שלנו," צעק. הוא וידא שאיש לא מאזין להם – לא קשה כשכל הנוכחים היו שקועים בריקודים וצעקת מילים של שיר שלא הכיר – והוסיף, "אתה צריך להתארגן ואני צרך לקחת את הגיטרה."

מיכאל התאפס כששמע 'להתארגן'. גיא תהה אם שכח שהשתכנע להוריד מעצמו את כל השכבות המיותרות עד שיצטרכו לעלות. בתמורה, גיא הסכים לתפוס מרחק כדי שלא יקשרו ביניהם. בכל מקרה אף אחד לא ידע מי הוא, אז בזמן שמיכאל היה עם נועה גיא השתרך קצת מאחור.

מן הסתם, נועה צצה מולו בדיוק באותו רגע, צורחת, "גיא מזיג!!!" בתוך אזנו, לפני שתפסה בידו וגררה את שניהם חזרה למקום ממנו באה. התלתלים הג'ינג'יים שלה קיבלו חיים משל עצמה כשקיפצה והתנועעה ושרה ורקדה לצלילי השיר שבדיוק התחיל להתנגן והיה – כך ניחש – של הזמר האהוב עליה.

"צודק." הפעם זה היה מיכאל שהוציא אותו ממחשבותיו. "אבל אני לא זוכר איך מגיעים, אז תוביל." ועדיין, הוא הסתובב והתחיל ללכת.

"אחמ!" גיא תפס בידו לפני שהספיק להתרחק וזה הסתובב באחת, עיניים פעורות. "זה בכיוון השני." תודה לעולם על השמש, שיקדה בדיוק עליהם ונתנה לו את הפריבילגיה לדעת שהסומק שעלה על פניו של מיכאל באותו רגע היה אמיתי.

הם חזרו את מאחורי הקלעים – גיא וידא כל כמה שניות שמיכאל אכן מאחוריו, כי אותו דביל התעקש להמשיך לתפוס מרחק, למרות הצפיפות בקרבת הבמה. בכל מקרה אף אחד לא התייחס אליהם מעל לשנייה, כשנדחפו בניסיון לעבור. כולם היו מרוכזים באותו גיא מזיג שהופיע באותו רגע – והתארגנו. מיכאל חזר להיראות כמו הגרוֹק בשחור וגיא התאחד עם הגיטרה. שני מופעים היו עשרים דקות בערך – רבע שעה אם מורידים את הזמן שלקח להם להגיע למתחם – וגיא עוד היה צריך למצוא את ההוא מההפקה שביקש שידבר איתו.

הוא רק קיווה שיתנו להם להציג את עצמם. גיא הגיע למסקנה שכשאחרים עלו אחרי שהציגו אותם זה היה ממש מוזר, כאילו בשנייה שהם מגיעים הם כבר צריכים להתחיל.

הוא לא רצה. הוא רצה לדבר קצת. הוא רצה הפעם לראות את התגובה של מיכאל כשיציג אותם בעצמו, והוא תכנן לעשות את זה הרבה יותר טוב בפעם השנייה.

"מוכן?" שאל כשהצל של מיכאל נעמד לידו. הוא חזר מאיפה שלא הלך להתחבא כדי לחזור לאיש חסר השם שהוא בזמנים שכאלה.

הוא זכה להנהון. "ידעת שיש סיכוי של שישים אחוז לגשם?" הוא נשמע ממורמר למדי.

אוי… לא. ממש לא. גיא סירב לתת לילד לשקוע במרמרה של סבתא פולניה הזאת שלו עשר דקות לפני שהם עולים. הוא התנגד. "אוקי," השיב.

מיכאל הסיט את כובע הברדס מספיק כדי שיחשוף את עיניו הבהירות, יוקדות לעבר גיא שמה שנראה כמו תחילתם של עצבים. "אוקי? ומה אם באמת ירד עלינו גשם?"

גיא לא ניסה אפילו לעצור את החיוך. הוא יכול היה לדמיין את זה; הם באמצע שיר. גשם מתחיל לטפטף, מתחזק בהדרגה. כל הקהל מריע כשהם מתעלמים וממשיכים בהופעה כאילו כלום, בצורה הכי מגניבה שיש. השיער שלו יפול בקווצות כחולות כהות ורטובות על העיניים והוא יראה כזה אדיר תוך כדי נגינה, כמו ולנסי בהופעה ההיא (רק עם שיער כחול).

אולי הוא קצת ציפה שירד עליהם גשם.

הוא התפקס כשקלט את עיניו של מיכאל עליו. הייתה לו הבעה מוזרה, שגרמה לגיא למחוק במיידי את מה שזה לא היה שהביעו הפנים שלו. "אני מכיר את המבט הזה. אתה רוצה שירד עלינו גשם, הא?" אופס. כנראה לא מספיק מהר.

ועדיין, גיא לא הצליח לעצור את החיוך שטיפס לו מחדש על שפתיו. הוא הרים שתי אצבעות מול מיכאל וצמצם את המרחק ביניהן לכמעט אפסי. "ממש קצת." קרץ. בתגובה, מיכאל נאנח. אנחה ברמת סבא מתיישב על כיסא ועוד רגע יקום בקריאת 'הופל'ה!'. "נו אל תהיה כזה! תחשוב כמה מגניבים ניראה."

"בולעים מים, מטפטים מים ויורקים מים. אהא. לגמרי. מגניבים של החיים." גיא לא חשב שהמילים האלה יכולות לצאת מפה של מישהו בכזה יובש, אבל כמובן שמיכאל ניפץ גם את האשליה הזו.

"אתה כמו שילוב של מדבר סהרה ואנטרקטיקה, אמרו לך את זה פעם?" גיא לא התאפק. "זה יכול להיות מדהים." כשחושבים על זה, אפילו השיער שלו היה בצבע מדברי.

"לך אולי. אני אראה כמו סחבה. לא מהלכת."

"אז אולייי," ה – 'ייי' נועד להדגשה, כי מיכאל לא הבין אחרת. "לא תעלה עם הדבר הזה עליך? מי ישמע מת העולם." ושמיכאל לא יעז להתעצבן. הוא הרים לו להנחתה.

בפעם הראשונה זה כל החודשים שהכירו, מיכאל באמת לא התנצח. "לא." זה כל מה שיצא לו מהפה בתגובה.

גיא משך בכתפיו וסידר את רצועת הגיטרה על צווארו. "אז לא." לפחות הוא ניסה. "אני הולך לברר מה מי מו. חכה לי כאן." גיא עקב אחרי מבטו של מיכאל, שעקב אחרי ידו, שהצביעה על מדרגות המתכת הרעועות ששימשו עלייה מאולתרת לבמה ועל הדרך עמדת המתנה. באותו רגע התגודדו שם כמה אנשים, נראים בני עשרים או יותר, שכנראה חיכו לתורם.

בסופו של דבר מיכאל הנהן – ניד ראש קטנטן – וחזר לקדמת המתחם. עד שגיא הגיע למדרגות, הרביעייה כבר עלתה.

עשר דקות למנאייק.