צונאמי של זיכרונות

התלהבות של התחלה כבר מתמוססת עם השגרה של החיים וריגושים של פעם הופכים לבליל אחד של נורמאל בתוך כל הסערה הזאת שנקראת חיים.
קולות של צחוק שלא שייכים אלי, אבל אני לא עצובה.
ההפסקה נגמרת ואני לא מתכוונת לחזור לכיתה, ז"א- אני מתכוונת, אבל אז פוגשים חברה מכיתה אחרת ומדברים איתה קצת ואז פוגשים אחת מההקבצה באנגלית ואחת מהמגמה ואז שיחת טלפון ואז אהרון אב הבית … ותמיד אני מאחרת.
אני חושבת להבריז מעוד שיעור אזרחות אבל אף אחד מהחברות לא רוצה להסתבך, מחשבות שחלפו עם הרוח, משאירות באויר עוד קצת ריח של פעם שמזכיר לי מאיפה אני באמת. מחשבות על חברות שלא דאגו ממורה לאזרחות או תושב"ע או לשון. ולי כבר נמאס להשוות בין חיים שאבדו לחיים של הכרח.
ופתאום זה תוקף אותי, ככה סתם, צונאמי של זיכרונות מהים הגדול.
אני מתגעגעת אליך, חברה.
פעם לא חשבתי שאוכל לחיות בלעדייך, אבל עברה כבר שנה, והנה אני- חיה קיימת ונושמת ואפילו מחייכת, צוחקת.
ואולי ההבדל הגדול שבין הצער הגדול לבין להמשיך הלאה בחיים זאת עצם קיומה של מצבה שאיננה.
הייתי רוצה לשבת כאן איתך על אחד הספסלים ולשמוע אותך שוב מדברת, עם הכריזמה הנשפכת, הקול השקט שאף פעם לא הרמת, הספונטניות שכ"כ אפיינה אותך, חוסר הדאגה שלך לשום דבר בערך בעולם הזה- את כ"כ חסרה לי, ילדה.
אני נזכרת בסוף השנה האחרונה שלי איתך, אם רק הייתי יודעת…
אני נזכרת כמה עיצבנת אותי לפעמיים, אבל בסופו שלי יום- תמיד כאילו כלום לא קרה.
את החברה הכי טובה בעולם, את לא פה פיזית, אבל המקום שלך אצלי בלב רק הולך ומתרחב…