עיוורון
לפני כ-חודשיים התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. זו הייתה בשבילי התחלה חדשה ומרעננת לאחר שנתיים בהן זכות הבחירה נלקחה ממני.
חשבתי לעצמי שסוף סוף הגיע הרגע בו אני יכולה להחליט מה טוב ומה רע בשבילי, מה נכון עבורי ומה לא.
אחת ההחלטות הראשונות שעשיתי הייתה לעבוד באותו המקום, וכחלק מהעבודה החדשה הכרתי בחור שמההתחלה קסם לי.
אם תשאלו אותי מה בדיוק הוביל אותי להרגשה הזאת לא אדע לענות במדויק אך הכל התקבץ יחד כמכלול וידעתי שאני רוצה אותו.
ידעתי שרציתי בקרבתו וידעתי שרציתי את היחס שלו. רציתי שינסה, שישאל ויגלה, שינסה ושיתקרב, שיביע התעניינות שדרכה ארגיש הדדיות ורלוונטיות וכך אדע שיש סיכוי ליצור בינינו משהו.
אף אחד לא מושלם וידעתי שהוא לא כל מה שאני חולמת עליו אך מצד שני אני מחוברת למציאות ויודעת שהשם שלח לי אותו ולא סתם אני רוצה בקרבתו. רציתי שתינתן לי ההזדמנות לבחון את המעט שהרגשתי אז ולראות האם יש סיכוי שזה יתפתח.
כך עברו להם השבועות ומצאתי עצמי אכן קרובה יותר אליו אך מהסיבות הלא נכונות.
הקרבה בינינו לה ציפיתי התבטאה אך ורק בעזרה שאותה בחרתי לתת לו.
מצאתי עצמי עוזרת לו המון, אולי אפילו קצת יותר מידי.
הייתי שם בשבילו לכל משימת עבודה לה התבקש אף על פי שמשימות אלו לא שייכות לי ובפועל לא אני אמורה לבצען, הן נפלו עליי.
בהתחלה זה לא הפריע לי, אני יכולה להעיד על עצמי שאני אוהבת לעזור ולהעניק מעצמי לטובת אנשים אחרים כי אני כזו, קשה לי להתעלם מקושי של אדם אחר. עם זאת אני בעלת גבולות ברורים ובדרך כלל מצליחה להישאר בתחומם אך הפעם הרגשתי שהם נמתחו הרבה מעבר למה שאני מוכנה שימתחו.
הייתי צמאה לזמן איתו ברמה שלא עניין אותי שזה על חשבוני וכך שתיתי בשקיקה את הדקות, השעות והימים בהם נרתמתי לעזור לו בעיוורון מוחלט.
התעלמתי מחוסר העניין שלו בי מעבר לשעות וענייני העבודה, התעלמתי מכך שאפשרתי לו להרגיש איתי יותר מידי בנוח ובכך הוא התרגל לזמינות שלי, לחוסר היכולת שלי לומר לו לא.
בחרתי לפגוע בעצמי באופן מודע כדי לנסות לקבל אפילו את הסיפוק הכי מינימלי שאני יכולה לקבל מהזמן בו עזרתי לו.
קשה לי להודות בזה כי זו הנחה שכואבת לי והופכת לי את הבטן, גם בגלל שאני באמת מאמינה שהבחור המדובר לא עד כדי כך נורא כפי שנשמע מהכתוב, אבל העובדות מדברות בעד עצמן ולא משנה כמה ניסיתי לסובב זאת לא הצלחתי להגיע למסקנה אחרת. הוא הרגיש ברגש הקטן והאובססיבי שנוצר בי כלפיו וניצל זאת.
תמיד התקשיתי להבין איך אפשר לרמוס אנשים כדי להגיע למטרה שלך, לטובת האינטרסים שלך, ועד היום הייתי סקפטית.
אבל במקרה איתו ראיתי לנגד עיניי וחוויתי על בשרי אדם שאולי לא עשה זאת באופן מודע אך הוא דרך עליי כדי להעצים עצמו, כדי לסמן וי על המטרות שלו כשהוא מודע היטב לכך שנרתמתי לעזור לו בצורה חסרת כל הגיון כי היה לי רגש אליו ולא הצלחתי לסרב לו.
הנקודה הקשה ביותר בסיפור היא לא ההתנהגות שלו, כי עליה אין לי שליטה, אלא אני עצמי.
עצימת העיניים שלי למול התנהגותו כלפיי, מפחידה אותי.
תגובות (1)
לפעמים אנחנו מצליחים לשכנע את עצמנו שברגע האמת נגיד לא, שנהיה נחמדים עם גבולות, אבל האמת היא שזה יותר קשה.
לפעמים כל כך קל ליפול לתחושה שטוב במקום כלשהו או בסביבת אנשים מסוימים עד שאנחנו לא רואים מה באמת מתרחש.
אני סוג של מבינה על מה את מדברת מהיבט של מקום עבודה. כשסוף סוף אמרתי לעצמי די ועזבתי, הרגשתי כל כך חופשיה ומשוחררת, ואנשים מהצד לא הבינו שזה כל הדברים הקטנים שפשוט הצטברו לקושי אחד גדול.
אל תתני לאנשים לנצל את הטוב שלך. אין שום דבר ששווה את זה.