אותתי ימינה, פניתי שמאלה

נסיעה רגילה באוטובוס בדרך הביתה, האוטובוס חצי ריק, והעיניים שלי סורקות אותו בשעמום. פתאום, הן נתקלות במדבקה המרובעת על החלון שמודיעה שאסור להשליך פסולת מרכב זה. אני מחייכת, נזכרת את בהסעה שלקחה אותי לבית הספר בילדות, ובזה שתמיד הסתבכתי עם הקריאה של המילה "מרכב" כי היא לא הייתה מנוקדת.
האוטובוס עוצר בתחנה הבאה שלו, שלושה נערים עולים. הם מתיישבים במרחק של שורה ממני ואני מביטה בהם. מרחמת עליהם, וחושבת שזה בטח נורא קשה להיות נער מתבגר בימינו.
בימים שלי, הכל היה כל כך פשוט.
אחד הנערים מוציא סיגריה אלקטרונית, אני מסתכלת בסקרנות.
"הוא לא יעז." אני חושבת לעצמי, אין מצב שהוא הולך לעשן פה. וכאילו הוא קרא את המחשבות שלי, הוא מסתכל עליי פתאום, ולוקח שאכטה.
עשן סמיך מסתלסל מבין השפתיים שלו, וריח מתוק של תות מרחף באוויר ומגיע עד אליי.
החברים שלו צוחקים, אחד מהם מצלם אותו בפלאפון- עושה לו סטורי.
אני ממשיכה להביט בהם.
לאט לאט, אני מדמיינת לעצמי איך אני הולכת להכנס בו עוד רגע, אם יעז לעשן שוב.
אני הולכת לחנוק אותו , אני נשבעת.
לא מעניין אותי שהוא ילד עם גשר על השיניים, ולא מעניין אותי שהוא מנסה לשחק אותה מגניב.
אני אראה לו מה זה, אני אראה לו מאיפה הדג משתין.
אני אלמד אותו איך להתנהג בציבור, ושיש עוד אנשים בעולם חוץ ממנו.
ובכלל, מה זה הדבר הזה?
לאן הגענו שילדים בני שלוש עשרה מעשנים ככה בלי בושה. מי ההורים שלו, של הילד הזה? בטח איזה זוג חוצפנים שגידל אותו לחשוב שהעולם סובב סביבו ושאפשר לשים פס על העולם. ואולי הם אפילו איזה עבריינים שבכלל לא כדאי להתעסק איתם, מאיפה אני יודעת?
ובעצם…
מה אכפת לי שיעשן, ומה אכפת לי שהוא לא מחונך?
ומה אכפת לי שהוא מזהם לי את האוויר?
מה אני סתם קופצת מעל הפופיק?
ומי בכלל שם אותי להיות מגינת הצדק והיושר? יש עוד אנשים באוטובוס הזה.
שאחרים יעירו.