חיים בסרט-פרק 12

ליאו מספר:

מה אמא לא עשתה כדי שאני ולוסי נהיה מרוצים. נראה לי היא כבר שבוע לא ישנה ורק תכננה איך ומתי יקרה כל דבר…
דווקא נראה לי שהרעיון של לקנות ללוסי כלב הייתה ממש הצלה.
ואמא אפילו הזמינה את מיליסנט בשבילי אפילו שלוסי פחות מתה עליה…

מיליסנט הגיעה למסיבה.
למרות שהיא מעט טרחה בשביל לבוא לפה, הרגשתי שהיא הייתה מעדיפה להישאר בתיכון שלה ולבלות את אחר הצהריים עם חברות שלה על הדשא, במיוחד אחרי שסיננתי אותה…
אבל בת-זוג זאת בת-זוג ויש בזה חובות כמו להגיע למסיבת יום הולדת, ואי אפשר להתחמק מזה בכזאת קלות.

אחרי שאבא סיים את הדרמה עם אחותה של אמא, וכשכולם זינקו לשולחן הנשנושים, מיליסנט באה לקראתי עם חיוך.
חייכתי אליה בחזרה והיא סימנה לי לבוא רגע לצד.
ברגע שהיא היישירה אלי את מבטה, ידעתי שהיא לא באה בטוב. עיניה הביעו כעס והמיני חיוך נמחק כלא היה.
"מה קרה?" שאלתי אותה. היא לא ענתה והמשיכה לבהות בי בכעס.
הרגשתי שאני נשרף מהמבט הקודח שהיא תקעה בי. משהו קרה, וזה לא משהו טוב.
"מיליסנט? את בסדר?" שאלתי שוב. היא קצת הלחיצה אותי.

עשר שניות של שקט.

"אתה הסתרת ממני!"
מה?! לזה לא ציפיתי. מה הסתרתי ממנה? מה יש לי להסתיר?
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
שוב שקט.
"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת"
׳אני לא יודע למה את מתכוונת, אני לא קורא מחשבות!!׳ רציתי להגיד לה. במקום זה אמרתי- "אני באמת שלא יודע למה את מתכוונת"
"אתה יודע!!!" היא לא התייאשה.
"אני באמת שלא יודע. מה את רוצה מילי? אולי במקום לרמוז ולהתעצבן תגידי לי?" אמרתי, מנסה לשמור על רוגע ולא להתפרץ.
שקט. נראה שהיא חיפשה מילים.
ואז היא מצאה אותן- "הכלב שלך מת!"
אין לה רגש. ככה-קצר וקולע, בלי התחשבות ברגשות.
"אמ… כן, נכון." הודיתי.
נראה לי שהיא ציפתה שאני אכחיש כל קשר או משהו…
"ואתה הסתרת את זה ממני" היא נראתה כמו זומבי שעומד לטרוף אותי בכל שניה.
"איך את יודעת את זה בכלל?" אשקר אם אומר שלא הופתעתי.
"אתה חושב אולי שאני טיפשה…"
"ממש לא"
"ושאתה כמו סתם ידיד רגיל שלי-"
"בחלומות"
"אבל אני ראיתי את הקבר שלו פה בחצר"
"זה נכון…"
מה היא רוצה שאני אגיד?
"וגם סיננת אותי, וגם אתה לא נראה כל-כך להוט לפגוש אותי" היא הוסיפה במהירות.
"או-קיי" התרחקתי ממנה צעד.
תשכחו מהחיוך של מקודם. "מה רצית, שאני אודיע לך?" החזרתי לה בפחות סבלנות. "הרי את בכלל שנאת אותו ונראה לי שאת עדיין!!"
"זה נכון, אבל עדיין אתה חבר שלי ואתה אמור ליידע אותי בכל דבר שקורה לך!" היא נהייתה אדומה.
"בכל דבר שקורה לי ושלא מעניין אותך?" שאלתי בעוקצנות והתחלתי ללכת לכיוון הדלת הראשית. היה לי פחות נעים שכולם ישמעו את השיחות מוסר שהיא נותנת עליי.

היא יצאה אחרי. כנראה גם היא הרגישה ככה.
"אני לא מבין מה את רוצה" אמרתי לה והתיישבתי על הגדר הנמוכה בחצר.
"אני רוצה שתתנצל" היא ענתה בלהט.
"על מה להתנצל?" שאלתי בכעס "על משהו שלא עשיתי?"
"כן! אתה לא סיפרת לי אז תתנצל"
אלוהים! כבר נמאס לי מהוויכוח המטופש הזה!
"תקשיבי" אמרתי "זה לא נראה לי לא המקום ולא הזמן לריב על זה. את בכלל לא אהבת את פורקל אז לא חשבתי שצריך להודיע לך. בקיצור אם נעלבת או משהו, סליחה! מרוצה?" התנשמתי.
"לא!" היא עמדה על שלה.
"מה עכשיו???" גנחתי.
"אני רוצה לגמור איתך!!!"
בום!
"מה??" חשבתי שלא שמעתי טוב.
"אני רוצה להיפרד ממך! לא בא לי שנמשיך להיות זוג"
"את רוצה לומר שאת זורקת אותי?" שאלתי כדי להיות בטוח.
"איך שרק תקרא לזה וכמה שזה נשמע רע, אני-גמרתי-איתך!!!!"
ובלי לומר עוד מילה אחת מיותרת היא יצאה מהשער הגדול והתעופפה לה.

"מה קרה?"
הסתובבתי.
לוסי עמדה שם נשענת על המשקוף של הדלת.
״שמעתי צעקות, אתה בסדר? איפה מילי?״ זה היה נשמע כאילו היא יורקת את הכינוי שלי למיליסנט, אבל לא היה לי אכפת כרגע מכלום.
היא הסתכלה עלי, מנסה להבין מה קרה לי בחמש דקות האחרונות.
"היא…" היה לי קשה לדבר. ״היא הייתה צריכה ללכת. יש לה משהו בפנימייה שהיא לא רצתה לפספס״ המצאתי משהו.
"מצטערת בשבילך, ליאו" היא התקרבה אלי "אבל אחרי כל הטרחה שלה להגיע לפה, היא פתאום עוזבת בלי להגיד שלום אפילו?״ היא ניסתה להבין.
"כן…" הסכמתי בלי להקשיב באמת.
"אבל אחרי הכול היא אהבה אותי" ניסיתי לשכנע את עצמי.
"אהבה? למה בלשון עבר, ליאו?״ היא קימטה את מיצחה. ״הכל בסדר? נכון, היא לפעמים מעצבנת, וקצת חוצפנית, ומדי פעם חסרת רגשות, אבל טוב לכם ביחד. מה קרה? נפרדתם?״ אם היא הבינה ששיקרתי לה היא לא הראתה את זה.
חשבתי על מה שהיא אמרה וזה היה מוזר איך שהיא קלעה לאמת הדי ברורה שהתחמקתי ממנה כבר די הרבה זמן.
"בכל מקרה, בוא. כולם מתחילים ללכת" היא אמרה והוסיפה- "תשכח מזה. כרגע הופיעו לך באמצע החיים שלושה בני דודים ושני דודים. הגיע הזמן להכיר ולהשלים פערים. ידעת שהם בכיתה שלנו? התאומים אני מתכוונת. אני די בטוחה שראיתי אותם כבר פעם…״
חייכתי והלכתי איתה לכיוון הבית.
הספקתי לראות את הפרצוף שהציץ מתוך השיחים לפני שסגרתי את הדלת מאחורי מאחוריי.

נ.ב-רציתי להוסיף ולומר שאת הסיפור אני לא כותבת לבד אלא עם חברתי וכל התגובות מופנות גם אליה.😘😘