חיים בסרט-פרק 11

מרי מספרת:

כל הלילה הייתי מודאגת ונרגשת כאחד.
בבוקר יחול יום הולדתם של התאומים, הזמנו את החברים הטובים שלהם, את ההורים שלי ושל מרכוס, את סדריק ואת קייטי ואמילי, בקיצור את כל הקרובים.
תפרתי לתאומים בגדים יפים שיהיו להם למסיבה. ללוסי תפרתי שמלה תכלת יפה ולליאו חולצה ומכנסיים בסטייל, והנחתי לכל אחד על יד המיטה.
אפיתי עוגת קומות יפה עם עיטורים ובצק סוכר, וכמובן דאגתי לקישוט הבית ולמתנות.

עד כאן הכל טוב, נכון? אז זהו שלא.
משני דברים אני מודאגת:
הראשון- מרכוס אמר שאני לא צריכה לדאוג כי יש לו רעיון למתנה, וזה מה שהדאיג אותי אחרי שליום הולדת 25 שלי הוא קנה ספר משעמם שהסביר על מוח האדם…
הסיבה השנייה שממנה אני דואגת היא שאולי התאומים יהיו בדיכאון במסיבה. אני יודעת שכל אחד מחכה ליום הולדת שלו אבל כשמישהו שאתה אוהב נפטר זה פחות חשוב לך….

בבוקר התעוררתי בשעה שש ויצאתי למטבח להכין את ארוחת הבוקר המפנקת לתאומים.
הכנתי קרפ צרפתי עם כל המילויים שהם אוהבים. אמנם אף פעם לא הייתי כל כך הרבה זמן במטבח אבל זה עוד היה שווה את זה ברגע שהם יחייכו אלי.
בשעה תשע נכנסתי לחדר השינה כדי לחפש את מרכוס שנעלם, כשלפתע נשמעו דפיקות על דלת החדר שלנו.
פתחתי את הדלת.
לקח לי שנייה להבין שליאו הוא זה שמחבק אותי ולוסי שעומדת בחוץ לבושה בשמלה פשוטה ויפה ומחייכת חיוך קטן.
"תודה אמא!" קרא ליאו ופנה אל לוסי "ואת לוסי תגידי משהו"
"תודה אמא, כמעט שכחתי שהיום זה היום הולדת שלנו" היא אמרה בקולה העדין שלא שמעתי מזה כמה ימים.
בארוחת הבוקר השווה התאומים התאמצו לזלול את הקרפים מבלי להתלכלך.
הם כנראה רצו להראות לי שהם באמת מרוצים, בגלל שכל רגע הם ביקשו מנה נוספת…
לוסי הייתה נראית יותר טוב, איך היומולדת הזה הגיע בדיוק בזמן…

אחרי הארוחה אמילי הגיעה והלכה עם התאומים למרכז הקניות הענקי בסאות' אורנג', בינתיים אני הלכתי לקנות את הכיבוד של הרגע האחרון.
הם חזרו לקראת הצהריים עמוסים בשקיות מלאות בכל טוב.
לוסי התחילה לחייך ולדבר ולפטפט.
בבוק שעשינו כל המשפחה היא שיתפה פעולה ובגדול…
היא מילאה את הוראות הצלם ואפילו עשתה תנוכות ותמונות מבלי שביקשו ממנה.
ראיתי אור בקצה המנהרה!
הסתובבנו בכל האזור (בפארק התעכבנו כדי לקנות גלידה) וחזרנו בשעה 2 בצהריים.
התחנה הבאה ביום המטורף הזה, הייתה המסיבת קריוקי.
כולם הגיעו. מי שרק אפשר לחלום. או שלא?
היו שם אנשים שלו ציפיתי לראות, במיוחד הופתעתי שהיא הגיעה.
הופתעתי?
ובכן, אפשר לומר שקצת יותר מסתם 'הופתעתי'.
קצת הרבה מאוד יותר מסתם 'הופתעתי'.
אדל, אחותי המאומצת הגיעה. ולא רק היא אלא כל משפחתה, בעלה ושלושת ילדיהם גם יחד.
לא ידעתי אם להגיב בשמחה או אולי לגרש אותה מהבית…
החלטתי לשמור את זה לאחר כך ולתת לה אווירה מזמינה וכיפית למרות הכל.

עשינו מסיבת קריוקי כיפית ולוסי וליאו עשו לכולנו הופעה…
אחר כך לוסי הייתה נראית מרועננת.
חילקנו את העוגה (קצת התבאסתי שאכלו אותה…)
ואז עברנו לסבב המתנות. התיישבנו בסלון וכל אחד הוציא את המתנה שהוא הביא ונתן אותה לתאומים.
מה הם לא קיבלו?!
כסף (והרבה!) מההורים שלי, מההורים של מרכוס לוסי קיבלה שרשרת יהלומים וליאו טאבלט חדש, חבילה גדושה בממתקים מאמילי וסט ספרי מתח מקייטי, מצעים חדשים לליאו ומתנה מנומסת ללוסי ממיליסנט, 4 כרטיסים ללונה פארק מסדריק, תמונה ממוסגרת של פורקל מאדל וריצ׳רד, ערכת תעלולים מהבנים שלהם ומכתב מביתם. שובר לחנות מעצבים ללוסי ומנוי שנתי לליאו על ירחון מפנסי, 2 תיקים איכותיים מרוג'ר חבר של ליאו (חייבת לומר שיש לו טעם), שני ספלים עבודת יד מג'וליה חברתה של לוסי, ועוד מבחר…
אחרי כל המתנות לוסי נראתה זורחת כבר (אבל עדיין לא כמו שאני מכירה אותה) ואז לבסוף מרכוס קם ואמר "המתנות שהתאומים נתנו אחד לשני ינתנו בערב, אבל עדיין חסרות שתי מתנות.. המתנות שלי ושל אמא."
"החלטנו לפצל את המתנות, ושכל אחד יקבל מתנה פרטית משלו" אמרתי. "נתחיל מהמתנה של ליאו" קמתי וניגשתי מעל הספריה בסלון, והוצאתי משם אלבום תמונות יפהפה בדיוק בטעם של ליאו.
ליאו קם וחיבק אותי. "תודה אמא״ הוא אמר.
"ועכשיו, למתנה של לוסי!" הודיע מרכוס בחגיגיות.
נדרכתי. זה הולך להיות קטע מביך.
הבטתי אליו ואמרתי לו מבלי קול "איפה המתנה?"
הוא סימן לי לחכות ויצא במסתוריות מהבית, תוך כדי שהוא בולע חיוכים באיפוק.
ישבתי על קוצים. איך הסכמתי לזה בכלל? למה המתנה מחוץ לבית? כמה זמן אני אצטרך להסתגר בבית אחרי המסיבה? מרכוס?!
החלטתי לחכות ולראות. אולי דווקא זה לא יהיה מביך…
אחרי כמה דקות נשמעה חריקת דלת הכניסה והוא הציץ מאחורי הקיר ואמר בקול שקט מעט "אני מבקש ממכם לא להריע או לצעוק, זה עלול להבהיל אותו!"
הוא עצר מבטו עלי וקרץ לי.
"שלוש… שתיים… אחת… ו…וואלה!" הוא ניסה לספור בחגיגיות תוך כדי לחישה.
לסלון נכנס כלב קטן ויפה. הוא עמד על השטיח, באמצע הסלון, מתבייש וחושש.
לוסי נראתה המומה, דמעות עמדו בעייניה, אבל לא דמעות של עצב וגעגוע, אלה היו דמעות של שמחה, של אהבה והתרגשות. היא זינקה מכיסאה וחיבקה את מרכוס בכל הכוח. הוא החזיר לה חיבוק אוהב ומחמם.
היא ניגבה את דמעותיה וחזרה להתיישב תוך שהיא אוספת את הכלבלב הקטן אליה.
"לכלבלב קוראים לוק, ועכשיו הוא הופך להיות בן-בית אצלנו."
כולם חייכו וסימנו עם האגודלים באהדה, משתדלים להיות שקטים.
"וממש לפני שניפרד אני רוצה ומוכרח להודות למי שבלעדיו המתנה לא הייתה מתקיימת," הוא עצר לרגע ואז הצביע לכיוון האדם שהכי לא ציפיתי לו ואמר "אדל!"

"זה אמיתי מה שאמרת?" שאלתי את מרכוס מייד כשכולם הלכו למלא את הבטן בחטיפים ועוגיות…
"מה אמרתי?" הוא ניסה להיזכר.
"נו, במה שאמרת על אדל…" אמרתי במהירות.
"אה, זה…" הוא אמר באיטיות, "בטח שהתכוונתי! אני חושב שכדי שאני אשתף אותך במה שאת לא יודעת…"
ואז הוא סיפר לי הכול מהרגע שבו אני ליוויתי את ליאו לחדרו ועד השנייה שהוא נכנס לסלון עם לוק…
הייתי המומה.
"הכל בזכות אדל!" אמרתי בהלם.

אחר כך הלכתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה בפרטיות. הלכנו למטבח, הדבר הראשון שעשיתי היה לחבק אותה. כשעזבתי אותה, השארתי את ידה בידי. ״אני מצטערת על כל מה שאמרתי ועשיתי״ לחשתי לה.
״אני גם מצטערת״
״את סולחת לי?״
היא הינהנה. ״ולי?״
״כמובן!״ התחבקנו.
"אני כבר לא יודעת מה הסיבה לריב הזה" אדל הודתה.
"גם אני" אמרתי. "מרכוס חיכה לרגע שניפגש. כי בסוף, ממשפחה אי אפשר להתנתק"

בסוף היומולדת של התאומים, התיישבנו בסלון ודיברנו כולם. התברר שמרכוס וריצ'רד נפגשו שנתיים לאחר הריב והחליטו להסתיר את הקשר בניהם. גם הסתבר שהתאומים של אדל וריצ'רד לומדים באותה כיתה של ליאו ולוסי.
נכון קטע???

עם כל הזמן שעבר שכחתי כמה אדל ואני היינו חברות לפני הריב הגדול. עכשיו אנחנו לא יכולות להפסיק לדבר. אחרי קצת זמן מרכוס ניגש אלינו ואמר שארוחת הערב מוכנה ושאדל, ריצ'רד והילדים שלהם מוזמנים להישאר אצלינו לארוחה, אחר כך יהיה לנו ערב סרט רק עם ליאו ולוסי.

מסתבר שה-׳קצת זמן׳ היה ארבע שעות…

נ.ב-רציתי להוסיף ולומר שאת הסיפור אני לא כותבת לבד אלא עם חברתי וכל התגובות מופנות גם אליה.😘😘