המחרוזת של נורה

נורה הזיזה בעדינות את היד שסוגרת עליה ולאט לאט כמתגנבת יצאה מהמיטה הזוגית אל השירותים היחידים של הבית. אור ראשון חדר בקושי דרך חרכי התריסים והאיר לה קצת את הבית. היא לא העיזה להדליק את האור כדי לא להעיר את בני הבית, בעלה וחמשת ילדיה.

היא שנאה את המיטה הזאת בה בעלה היה בא אליה בלילות בכוח בלי להתייחס כלל למצבה או לרצונותיה, והיא כמו בובת סמרטוטים, עייפה עד מוות כל ערב אחרי יום עמוס עם הילדים והעבודה, היתה שוכבת חסרת אונים, חייבת להניח לו לעשות בה כרצונו, בלי טיפת רוך או התחשבות, ובטח שלא בגילויי אהבה. הוא לא היה טורח אפילו להביט בה, לא כל שכן ללטף אותה או לנשק אותה.

הרגעים היחידים שהיו לה לעצמה היו עם שחר, כשיכלה להסתגר חרש בשירותים המשותפים לכולם, דלים ועלובים, עם מקלחת ואסלה ללא מדפים או ארונות. היא יכלה לפשוט סוף סוף את כל שכבות בגדיה ואת מעטפת ראשה ולהישאר שם עירומה לכמה דקות לפני שיכנס מישהו מבני הבית. היא היתה שוטפת עצמה בזרזיף העלוב שזרם מתוך הברז שיצא מהקיר ומימיו פושרים, שכן חימום הדוד היה מוגבל מאוד בביתם בשל חיסכון באמצעים הדלים שעמדו לרשותם.

היא ניצבה רטובה מול הראי עירומה וסקרה את עצמה בטקס היומי שלה. רגע של חופש ושחרור והתרסה כלפי העולם שבחוץ מעבר למנעול, שכולא אותה במעטפת על הראש ובגלימה שמכסה על כל גופה, שחלילה לא יתגלה חלק זעיר מגופה לגברים אחרים והם יחשקו בה. היא הברישה את שערה הארוך הגלי, שהיה הרבה יותר בהיר מזה של בנות הכפר שלה כהות השיער. גופה היה כחוש וגרמי, כמעט נערי, רחוק מאידיאל היופי בקרב החברה בה היא חיה, אבל עורה בהיר ורך כמשי, שונה מאוד מעורן הכהה של בנות הכפר שלה.

דקות ספורות יעמדו לרשותה עד שיפלשו לתוך הקסם הזה בעלה וילדיה, יתבעו ממנה את תשומת ליבה המלאה, ויומה המפרך יתחיל כשהיא שוכחת לגמרי מעצמה, מהגוף שלה, מהמאוויים והמחשבות שלה. היא הרימה ידיה והחלה לרקוד אל מול הראי, בתנועות קלילות ומעודנות, כשהיא מנענעת ירכיה למנגינה עלומה בראשה, פוסעת על קצות אצבעותיה כמו בלרינה על הבמה, ומדמיינת קהל מעריצים שמריע ליופי שלה ושל גופה.

כשסיימה לרקוד ולייבש עצמה, החלה לעטות על גופה שכבת בגד אחת אחרי השנייה כדי שתהיה מכוסה לגמרי. הדלת נפתחה ובעלה נכנס. הוא לא העיף בה מבט אפילו. הוא ניגש ישר לאסלת בית השימוש והטיל מימיו תוך כדי שהוא מתעלם ממנה לחלוטין. היא התאימה את צבעי הלבוש שלה למעטפת ראשה ודאגה שבגדיה ישבו עליה יפה ובהתאמה, כשהיא מול הראי. לפני היציאה הוא זרק בה מבט בודק בקפדנות לוודא שאיננה לבושה באופן פרובוקטיבי ומגרה לגברים אחרים, שלא יחמדו אותה, הרכוש שלו. אפילו לא טרח לבטא ברכת בוקר טוב ויצא מהבית לעבודתו.

נורה יצאה אל המטבח. בקדחתנות היא החלה בעבודות ההכנה של האוכל לבני הבית, תוך כדי קיפול כביסה וניקיונות. היא חייבת להספיק כמה שיותר עד לשעה 7 בבוקר, בה היא יוצאת לעבודת משק-בית בעיר הסמוכה. הילדים הגדולים כבר ייקחו את הקטנים לגנים ולבית הספר כשהיא תשב בהסעה אל העבודה.

הדירה בה התגוררו נורה ובעלה עם חמשת ילדיהם היתה קטנה וצפופה, אחת מני רבות כמוה בתוך מתחם המשפחה המורחבת של בעלה. לבעלה היו עשרה אחים ואחיות וכולם גרו במתחם הזה על משפחותיהם יחד בסמיכות גדולה עד מחנק. נורה לא יכלה לסבול את משפחתו של בעלה, שאפילו לא טרחו לזלזל בה, פשוט התעלמו מקיומה כמעט. אבל היה במתחם הזה יתרון אחד, הילדים יכלו להישאר שם בלעדיה, כי בכל שעה משעות היממה היתה מישהי מהגיסות שלה זמינה לשמור עליהם ולדאוג שיאכלו אם היא עצמה נעדרה. מבעלה כמובן שלא ציפו לטפל בילדים בכלל.

פעמיים בשבוע היתה נורה לוקחת לעצמה שעה אחרי העבודה, כשהייתה יורדת מההסעה במרכז הכפר, והייתה נכנסת אל הגלריה החברתית שהיתה שם במרכז, פתוחה בשעות אחר הצהריים. בגלריה הזאת היו יושבות נשים אחרות, חברותיה לפרויקט חברתי שמומן על ידי ארגון צדקה, ויוצרות מוצרי אומנות עממית של רקמה, חרוזים, מקרמה, ואריגה.

היא אהבה את החברותא הזאת, שהיוותה לה הפוגה מהחיים המפרכים שציפו לה בתוך מתחם החמולה של בעלה. נורה היתה מגיעה בהתגנבות ומתיישבת יחד עם הנשים ויוצרת בהיחבא עבודות יפות. בדומה לנשים האחרות, כשסיימה את היצירות שלה היתה משאירה אותן בגלריה, שם היו נמכרות למבקרים מבחוץ, והיא היתה מקבלת לידיה מדי פעם מעט מזומנים כתמורה לעבודותיה. בעלה לא היה מודע לכך לחלוטין. היא שמרה זאת בסוד מחשש מתגובה קשה שלו לגילוי העצמאות הזה.

באחד מהימים כשישבה נורה בגלריה וסיימה לשזור מחרוזת מרהיבה ואלגנטית במיוחד, היא ענדה אותה מול הראי הקטן שבגלריה שנועד ללקוחות. חברותיה ליצירה השתאו למראיה, החמיאו לה ועודדו אותה להשאיר לעצמה את המחרוזת ולהישאר עונדת אותה, למרות שידעו שזה ייחשב לפרובוקטיבי בקרב אנשי החמולה של בעלה. ברגע של אומץ גדול היא החליטה להשאיר את המחרוזת על צווארה, להתגנדר לפחות לאותו היום, בחשבה שתחזיר אותה בפעם הבאה אל הגלריה למכירה. היא לא עמדה בפיתוי של יופייה של המחרוזת שהיא עצמה שזרה.

בדרך לביתה היא הגיעה לפתח מתחם החמולה שלהם כשהמשפחה היתה בחצר, הגברים, בעלה, אביו ואחיו ישבו עם נרגילות ונחו, בעוד הגיסות שלה, הנשים, טורחות מסביב כנמלים חרוצות על הניקיון, הגשת האוכל והטיפול בילדים. כשנכנסה לחצר קפאו כולם במקומם והביטו בה בתימהון. היא זרחה מאושר ומגאווה וחשה כאילו המחרוזת הפכה אותה לדוגמנית צמרת.
בעלה, שהמשיך לשבת עם הנרגילה, הרים את ידו וסימן לה לבוא אליו. היא פסעה לעברו זוהרת ביופייה. הוא קם ממקומו, סינן בין שיניו "זונה"!! העיף לה סטירה מצלצלת על לחיה לפני כל משפחתו המורחבת וילדיהם, ובעיטה בבטנה, שהשכיבה אותה על הריצפה.

היא קמה בלי אומר, צלעה בכאב אל תוך הבית. מתוך העלבון וההשפלה היא הרימה ראשה, נעמדה מול הראי שבחדר האמבטיה ובחנה את דמותה המקושטת במחרוזת היפה. חיוך רחב של ניצחון התפשט על פניה. "הם ראו אותי! בעלי התייחס אלי כי הוא אוהב אותי! הכל היה שווה את זה!" לחשה לעצמה וזקפה קומתה בתנועת גנדור.

אך לפתע חלף בגופה גל זרם כמכת חשמל. היא התקפלה בכל גופה כבובת סמרטוטים, נפלה על הרצפה הקרה, השתרעה עליה והתייפחה בלי שליטה ובחוסר אונים כחיה פצועה וכלואה בתוך כלוב.