ברגע האחרון
זה לא הזמן, וזה לא המקום, אני יודעת.
אבל ייתכן שלא תהיה הזדמנות נוספת.
לא ככה דמיינתי את הכול. לא ככה רציתי שזה יקרה.
גם את לא, אני מקווה.
אני מקווה שבראשך דמיינת מקום רומנטי, מקום שבו שתינו כבר היינו יותר מידי פעמים, מקום שהוא רק שלנו.
הלוואי שיכולתי לתת לך את מה שאני מקווה שאת רוצה.
אבל אני לא. גם בגלל שאין לנו את הזמן לכך.
אך גם בגלל שאין לי שמץ של מושג אם גם את רוצה את אותו הדבר.
אני יכולה לקוות. אני יכולה להאמין. אני יכולה לדמיין, ולרצות בכל הלב, אבל לא לדעת. לעולם לא לדעת, לא בלי לשאול.
ואני לא רוצה לשאול.
לא, זה לא נכון. אין דבר שאני רוצה יותר מלשאול. אני לא רוצה לקבל תשובה שונה ממה שדמיינתי.
אז מבחינתי, עדיף ויותר נוח היה לא לשאול.
זו הייתה תקופה טובה. לא היה צריך להגדיר את ממה שהיה ביננו. או את מה שאין ביננו, אם את מאמינה לצד הפסימי שלי.
או לצד הריאליסטי, איך שלא תרצי לקרוא לזה. אבל זה הצד שלרוב צודק.
אילו היה לי קצת יותר זמן לתכן את זה, הייתי מארגנת משהו יותר רומנטי. לא אלף ורדים, כי זה קצת מוגזם. הייתי מוסיפה לאווירה משהו שהיה נותן לך תחושה שאני מכירה אותך.
אבל אין לי מספיק זמן.
אין לי זמן כדי לתכנן את המילים הנכונות, להכין נאום או משהו…פשוט אין זמן. עוד כמה דקות את כבר צריכה לצאת לדרך.
הלוואי ולא היית הולכת. הלוואי והיה לנו קצת יותר זמן ביחד, כדי שאדע יותר בוודאות אם את מרגישה אותו דבר. העניין הוא…שאם לא אשאל אותך, לא אדע באמת. ולי אין אומץ לעשות אפילו את זה.
וחיכיתי וחיכיתי שאת תשאלי אותי, אבל את פשוט לא שואלת. ואני כלל לא רוצה לחשוב למה. מספיק לתת לעצמי לא להאמין לרגע שאני סתם מדמיינת, ואני אתפרק לרסיסים.
אני לא יודעת מה יקרה גם אם תגידי מה שאני מקווה שתגידי. הרי…עדיין תצטרכי ללכת. ולא לי ולא לך יש משהו לעשות בנוגע לזה.
אבל כנראה שחלק כלשהו בתוכי פשוט מקווה שאראה אותך שפעם האחרונה. רק עוד פעם אחת, זה הכול.
וחלק אחר מקווה לעתיד מעט יותר אופטימי. עתיד, שאסרתי על עצמי לחשוב עליו. אני רצינית. אסרתי על עצמי להאמין שגם בך יש רצון כלשהו לעתיד הזה. זה עדיף ככה לכולם, אני חושבת.
אני בוחנת את הסביבה שלי. את המקום שבו אצטרך לומר את המילים עוד כמה שניות. הממ. יש פה הרבה עצים. אבל השעה רחוקה משעת השקיעה. תמיד רציתי לעשות את זה בשעת השקיעה. ככה זה בסרטים, לא? גם יש פה יותר מידי אנשים שעלולים לשמוע. זה דבר טוב, אם תגידי כן. אבל את כנראה תגידי לא, אז זה דבר רע. יש הרבה רעש והמולה, כי החופש בדיוק הסתיים. כולם מתארגנים הביתה. כמו שאמרתי, לא המקום האידיאלי.
אבל אצטרך להסתדר עם מה שיש, אני מניחה.
זה ברגע האחרון, המילים האלו. אני יודעת. כנראה גם תכעסי עליי בגלל שאמרתי זאת. יכול להיות שזה לא מה שאת רוצה לשמוע. וכנראה שיהיה לך יותר קל אם לא אומר כלום.
אבל אני כבר לא מסוגלת לשמור הכול בתוכי. לא מסוגלת להפסיק לחשוב עלייך. על איך העיניים שלך נראות בשמש…על איך שהשיער שלך בדיוק בצבע ובאורך המושלם, בניגוד למה שאת חושבת.
זה לא המקום הנכון. אני פשוט יודעת שאלו לא יהיה המילים הנכונות. זה לא הרגע הנכון.
הדבר היחיד כאן שנכון הוא את. מי שאומר לו את המילים, את, זה הדבר היחיד שעוצר אותי מלקבל התקף חרדה. וכמעט גורם לי לקבל כזה, באותו הזמן.
זה לפחות זה בסדר.
אני יודעת מה תאמרי. את תיהי מופתעת. כי גם אילו היו לך את הרגשות שיש לי, לא כך היית בוחרת לשמוע אותם. אז בואי נאמר את זה. זה לא הרגע הנכון, זה הרגע האחרון.
אבל נראה לי שזה מה שהופך אותו לרגע היחיד שחשוב.
תגובות (2)
*קצת יותר זמן לתכן את זה, – לתכנן
*אותך שפעם האחרונה – בפעם/ שוב בפעם (לא סגורה מה היתה הכוונה המדויקת)
אני חושבת שאחד הדברים שממנו כולם חוששים זה לקבל דחייה מאדם שחשוב לנו. כי ברגע שאתה כבר יודע את האמת, אין דרך חזרה. אי אפשר לא-לשמוע את המילים, ויש בזה משהו מאוד צורב.
הכתיבה שלך ממש יפה ומקסימה. נורא נהנתי לקרוא את ההתחבטות של הדמות עם עצמה על מה תהיה התשובה ואת הסקירה שלה בכללי על הקשר שלהן. לא בקטע רע כן, אני פשוט חושבת שהעברת את זה בצורה אמיתית ומדויקת, ממש כמו שכל אחד היה חושב (כנראה).
הסוף הפתוח השאיר אותי סקרנית עכשיו וסביר להניח שזה יציק לי לפחות לעוד כמה שעות, אך זה גם כל הקסם. אנחנו לא יודעים מה יקרה ואיפשהו עמוק בפנים אני גם לא רוצה לדעת. בדיוק כמו שהיא לא רצתה לשאול.
כי אם נדע וזה לא יהיה מה שנרצה…
קטע נהדר ומעורר מחשבות. אני חושבת שקצת התאהבתי בו.
אהבתי את הקטע. חשבתי שהוא כתוב טוב, ובאמת מעביר את תחושת ההתחבטות, ההתרגשות, הלחץ, הכמיהה ועוד דברים מן הסתם.
יש בי משהו שפחות אוהב מכתבים לאדם מסוים, הייתי שמח שהיית משתפת אותי כקורא, אבל זה סתם עניין של טעם אישי.
גם אצלי התעוררו מחשבות. אני כמובן תמיד מקווה לסוף טוב בעניינים של הלב, אבל מהכרות שלי עם עצמי, לפחות עד היום, כנראה שהייתי נמנע מהשאלה.
אבל אולי לא.
פעם הדחייה היתה הדבר העיקרי שהטריד אותי, היום אני מסוגל לחשוב שגם לספר לאדם שאתה אוהב אותו יגרום לו להרגיש טוב, וכשאתה באמת אוהב מישהו אתה רוצה לגרום לו להרגיש טוב. אולי אלה המילים שהייתי משתמש בהן.
אם הוא לא מרגיש כמוך זה בהחלט מתסכל, אבל אולי לא חייבים לקחת את זה למקום פוגע. לא כל שני אנשים נמשכים אחד לשני. אני חושב שהדבר המפחיד ביותר הוא שהקשר לא יישמר, לפחות לא באותה מתכונת. אבל אולי זה גם דבר טוב. אחרי שמתגברים, זה מאפשר לנו להתקדם.
אני לא יודע. אין כאן עצה, סתם משתף מחשבות.