קללת אדמה – פרק 85

לא התכוונתי לחכות ולראות האם הקיבוע הזמני הזה של אלכס עובד.
"בולוגניה" לוקאס קרא את השלט כשנכנסו לעיר.
"זה בולוניה." אמרתי. "באיטלקית gn עושה צליל של נייה."
עד כמה שלוקאס היה תותח בשפות. הוא היה דיסלקט. אני במזל זכרתי את זה משיעורי האיטלקית אצלנו בבית הספר.
"אז בולוניה" אמר לוקאס.
הבטתי בו בחיוך. "איך קוראים לעיר הזאת?"
"בולוניה" לוקאס השיב והביט בי. "למה?"
אבל אני ואלכס כבר פרצנו בצחוק.
"מה? מה מצחיק אתכם?" תומאס השיב.
אלכס הביט בי ואני בו, לרגע התעורר בי רגש של חיבה כלפיו.
"אם לא הבנתם.." אלכס חייך וניסה להחניק את צחוקו. "אז אין מה לעשות"
צעדנו ברחובות העיר. לוקאס הפגין שוב את כישרונו ודיבר עם אנשים באיטלקית מהירה.
"מכאן" הוא אמר ואני, תומאס ואלכס צעדנו בעקבותיו.
הסתובבנו בעיר עד שמצאנו בית חולים סביר. טוב.. יותר מרפאה.
"אתה ואלכס, לכו לחפש מקום שנוכל להעביר בו את הלילה" אמרתי ללוקאס כשנכנסנו למרפאה הזאת וחיכינו. לוקאס התלבט.
"אמה, אולי לא כדאי שנתפצל." הוא אמר. "את זוכרת מה קרה בפעם שעברה."
"כן, אבל תומאס חייב לעבור טיפול. אנחנו לא יכולים להשאיר אותו פה לבד" אמרתי, לוקאס התכוון להשיב ומיהרתי להמשיך: "מצד שני אנחנו לא יכולים כולנו להתבטל פה. נכון?"
"למה שאלכס לא יישאר איתו?" לוקאס שאל בשקט, כדי שהמילים לא יגיעו לאוזניו של תומאס או אלכס, שדיברו ביניהם בגרמנית.
"בחייך, לוקאס, ממה אתה מודאג?" השבתי בלחישה.
"אני פשוט לא רוצה.." הוא היסס. הביט בי ואז נשך את שפתו. "לא חשוב" מלמל.
"בוא…" מלמלתי. ואז פניתי אל תומאס ואלכס. "אנחנו כבר חוזרים" אמרתי, וגררתי את לוקאס אחריי.
"אמה, את מוכנה לשחרר את היד שלי?" לוקאס שאל ואני המשכתי להוביל אותו החוצה אל הרחוב, כאילו אני לא שומעת אותו. "אני לא מרגיש אותה כבר, באמת – ?"
הסתובבתי במהירות ותפסתי בפניו, נישקתי אותו במהירות כזאת שגרמתי לעצמי סחרחורת.
"מה.. מה זה היה?" הוא שאל, מחוסר נשימה כמוני, אחרי שהתנתקנו.
"לוקאס, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שאני אוהבת אותך?" שאלתי. "כמה פעמים אתה תפגע בי לפני שתבין שאני בכלל לא מעוניינת בו"
אמרתי את המילה האחרונה בזהירות. שנינו ידענו למי התכוונתי.
"את צודקת" הוא השפיל את מבטו. "פשוט.. לא יודע, מה אין בי שיש בו?"
"כלום" הודעתי לו. "אתה – הרבה – יותר – טוב – ממנו"
הוא הביט בי בהפתעה. "את.. את באמת חושבת ככה?"
הרמתי אליו מבט קשה. "למה? אתה חושב שאני צריכה לחשוב אחרת?"
"אני.. לא! ברור שלא! כלומר.. אני.. הוא.." לוקאס נאנח. "זה לא מתאים לי כל הדרמות האלו"
"אתה גורם להן!" אמרתי בכעס קל. "אתה לא יכול להאשים אותי בכל זה!"
"ברור שלא" שמץ של מרירות נשמע בקולו.
"מה הקטע שלך, לוקאס?" שאלתי.
"אין שום קטע" הוא אמר בכעס.
הבטתי בו וחשקתי שיניים. בסדר גמור, חשבתי. אם זה מה שהוא רוצה…
"היי, אמה! לוקאס!" אלכס נופף לעברנו מהמרפאה. "בואו הנה שניכם!"
חזרנו במהירות אל המרפאה.
"אחד צריך להישאר איתו. השאר צריכים להסתלק" הוא הודיע את מה שאמר הרופא. "הוא יעביר פה את הלילה. וזת זכותו לבחור מי יישאר איתו. זה בסדר מבחינתכם, נכון?"
בלי לחכות לתשובה, שלוקאס בטח היה מטיח בו בזעם, אלכס חזר אל תוך המרפאה והודיע לרופא שקיבלנו את ההודעה.
נכנסנו לחדר שבו שכב תומאס. היד שלו הייתה מקובעת בגבס והרגל שלו חבושה. הוא נאבק לקום והאחות לידו כל הזמן דחפה אותו בחזרה למיטה.
תומאס נאנח כשראה אותנו וחזר להישכב על המיטה.
האחות הביטה בנו ואז פנתה הלאה, אל חולים נוספים כנראה.
"החלטת מי יישאר איתך, מר פצוע?" לוקאס שאל וניסה להישמע מגחך, אבל כעס קל הרעיד את קולו. והוא לא נשמע כל כך חביב כמו שניסה להיות.
"אמ.. באמת הייתי שמח אם הייתי פשוט יכול להמשיך, בלי להתעכב פה" הוא אמר, פירש לא נכון את הכעס של לוקאס.
"עזוב את זה" אמרתי בדאגה קלה. "איך אתה מרגיש? מה הם אמרו?"
לוקאס שלח לעברי מבט של כעס שהיה מפחיד כמעט. אלכס גיחך לנוכח דאגתי. גם תומאס חייך.
"אמה, אני לא עומד למות." הוא חייך. "יש לי שבר ביד ונקע ברגל. בדיוק כמו שחשבת"
"אז לא תאבד את היד?" שאלתי, רגועה יותר.
"לא" הוא צחק, אבל אז פניו הרצינו. "אבל הרופא אמר שזה יהיה לילה קשה ואני כנראה ארצה מישהו לידי שאפשר לסמוך עליו… וחשבתי אם… טוב, לא שאני לא סומך על האחרים אבל.."
"כן…?" שאלתי בזהירות. הלב שלי התחיל לפעום מהר בלי סיבה הגיונית.
הוא הרים אלי מבט, ואני הרגשתי גוש חוסם את גרוני כשאמר: "תסכימי להיות זאת שנשארת איתי?"