כעס

אני רגיל לדממה מסביבי ורק בשקט שנוצר אני מסוגל לתפקד. רגיעה-לכאורה משמעה שהכל תקין ואין ממה לחשוש. אפשר להמשיך הלאה. בזכות הרגיעה זכיתי בהמון עצמות שנזרקו לעברי וזה רק הזין עוד ועוד את ההליכה על קצות האצבעות ואת הטאטוא מתחת לשטיח.
והנה את באה ומנערת אותי. את מסחררת את השקט ולי נוצר המון רעש בפנים. מצטער, כל-כך הרבה דברים הצטברו שם. זה פשוט חייב לצאת החוצה. בבום גדול. שוב ושוב. הכל בפנים מתגבב בערימה. הטוב והרע ושוב טוב מעליו, ובסוף זה נורה לעברך.
אבל את מצמידה את הכעס קרוב אל גופך. את אוהבת אותו. הכעס הזה נותן לך להרגיש אותי. ואת משנה את טון הדיבור שלך ונהנית לראות אותי נבוך ומתפתל. ורק אחרי שאני נשכב חסר אונים את גוהרת מעלי, מחייכת וגוררת אותי לפסגה סודית שרק את מכירה את הדרך אליה.