אור
אני רואה את ידה העייפה מגששת אחרינו בתוך הקופסה. היא שולפת משם אותי ואת שני אחיי. היא מדליקה אותי ונותנת לי לחרוך את רגלי אהוביי כדי שיוכלו לעמוד איתן. אני מוסר את האור אליהם בעוד היא ממלמלת תפילות.
עכשיו אני עומד במרום החנוכיה ויכול להביט סביבי. הרחוב החשוך בחלון מאחוריי ריק מחיים. כולם בבתיהם. ילד קטן מתקרב אלי. הוא מתבונן בי בקינאה ושולח את ידו. למרות גובהו הרב הוא לעולם לא יצליח לגעת בחום.
כמעט כולם בבתיהם. האישה והילד יושבים לשולחן ויודעים שהוא עוד מעט ישוב. המפתח מסתובב במנעול. אצבעותיה מלבינות סביב פינת השולחן.
ואני, כחול שכמותי, דעכתי.
תגובות (0)