מציאות נסתרת – פרק 1

המקום שבו אליס נמצאת עכשיו, מתאר בדיוק את מה שהולך אצלה בלב באותם הרגעים -אפלה, בלבול, פחד, שממה וניתוק מוחלט מהסביבה.
אל היער הזה, היא נהגה להגיע עם חברתה הטובה ביותר, לוסינדה, שכבר איננה.
היא מביטה ימינה ושמאלה, כל היער נראה אותו הדבר, אלפי עצים ירוקים דקים וגבוהים על האדמה הריקה כמעט מאדם, נראה שזו רק אליס שם, עומדת ומציפה את פניה בדמעות זולגות. מתי הן יפסקו? אין לדעת. אולי כאשר הצער של האובדן הנוסף יחדל להתקיים, מה שלא נראה כדבר שעומד לקרות, אפילו לא אף – פעם.
היא לוקחת עוד נשימה עמוקה, מתקרבת אל העץ הקרוב אליה, רואה את החרוט בו: 'אליסייה ולוסינדה היו פה ביום המעבר התשעה עשר'.
זה היה שבוע, שבוע אחרי מותה, אבל זה היה נראה כמו היום הראשון. אף – אחד אפילו לא יודע עוד מה קרה לה, אומרים שחוקרים את הנושא ללא הפסקה, אבל זה לא משכנע את אליס, הבטוחה שהמשטרה לא עושה את כל המאמצים כדי לדעת איך לעזאזל הגופה שלה נמצאה בלב היער, ביום המעבר, שאמור להיות היום הכי בטוח בשנה.
"אליס! את שם?" נשמעה צעקה עמומה מאחוריה, היא הסתובבה, היא בטוחה שראתה משהו מתקרב לעברה מרחוק, ככל שזה יתקרב זה היה נראה יותר ויותר כמו ג'ון; שיער חום כהה ועיניי דבש אדומות, נמוך בעל פנים עגלגלות.
הוא היה רק במרחק מטר ממנה כשאמר "הינה את, חבל שאת מאלצת אותי לעשות את דרכי אל היער בכל פעם מחדש, לא דיברנו כבר כמה אני שונא להיות כאן? מפחיד פה בטירוף…" אמר בעודו מתקרב, הוא החזיק בכתפיה, "בואי הבייתה, אליס" אמר ברוך, אליס נעצה את מבטה על העף והשתהה בו כאילו משהו לא נותן לה את מנוחתה.
"אל?" הפעם עינייה התרחבו, היא סוף סוף הציצה לעבר ג'ון שהיה מאחוריה, מתנשם בפחד ומביט בצדדי היער, פוחד גם להיות טרף של איזו חיה, שסבור שכך לוסינדה מתה, מחיה באזור.
"את באה, אל?" שאל לבסוף.
"כן," היא אמרה בצרידות, "אולי עדיף להימנע מלהיות כאן בזמן הקרוב," ג'ון נתן מבט חטוף בעץ החרוט, "עזבי את זה כבר, אל, זה לא טוב לך, לא לי, לא לאף- אדם בעולם, לו לא תחזור, לעולם." אמר בקרירות. "אני יודעת" אליס הסתכלה על השמיים, שהיו נתונים מעל מלא גבהות עצים ירקרקים, כמה עופות טסו בשמיים, הם היו בצבע תכלת עדין, מעט עננים, כאילו לפני שבוע לא הייתה פה, ב"בק הנד" סופת ברקים איומה. הסופה היחידה שהייתה ברגעים אלה הייתה הסופה בליבה של אליס, בליבה שסירב להמשיך לחיות, שסירב להמשיך בעד שלוסינדה איננה, בעוד שאף – אחד לא יודע אפילו למה, אליס רק רצתה להחזיר את הזמן לאחור.
'חבל שלא מתתי איתה באותו היום' חשבה לעצמה, היא הייתה רצינית לגמרי לגבי המחשבה הזו, כל כך רצינית שהייתה מוכנה לגור פה ביער, אם זה אומר להיות אפילו קצת יותר קרובה ללוסינדה מבעבר, מלפני התקרית, מלפני הסופה, אולי אם תגור פה, היא תשלים עם סוף חייה שלה עצמה, ולא רק של לוסינדה.
"שוב בכית? העיניים שלך כבר כל כך אדומות שאם לא הייתי יודע הייתי שולח אותך למוסד גמילה מסמים" ג'ון אומר בעוקץ.
"אני לא ממש שולטת בזה, אתה יודע" אליס הודתה וניגבה את דמעותיה האחרונות, "אני יודע" ג'ון אמר וחייך, הוא תפס את הדמעה האחרונה שלה.
"קדימה…" אמר והחל ללכת אל מחוץ ליער הקודר והאפל הזה, שאף אחד חוץ מאידיוט גמור או כמה ילדים שיכורים בליל יום המעבר, היו נכנסים אליו, ואולי גם מי שאיבד שם את חברו.

כשאליס מגיעה הביתה היא מחליקה על דלת הכניסה, עושה רושם שאנאבל לא נמצאת, כי המכונית שלה לא הייתה בחניון, היא מתקשה לקום מהרצפה הקרה, וכאילו מתמכרת להרגשת הרטיבות שעל פניה, כי בכל שנייה נתונה בשבוע האחרון היא מנצלת את הבכי שלה לעיתו.
"לו" היא לוחשת שוב, כמו תמיד, הקול יותר חזק ממנה, זה דבר שקשה להתנגד לו.
"לוסי, את פה?" היא לוחשת ומתנשמת, כאילו היא בתוך סיוט.
דלת אחד החדרים שבבית נטרקת, כנראה מהרוח החזקה שנכנסת מהחלונות.
"איפה את? לוסינדה…" אליס ממלמלת שוב, היא רועדת כולה, עיניה אדומות, תחושה עמוקה של שינה מציפה אותה, הראש מסתחרר ותחושת בלבול חודרת אליה. לפעמים כשזה קורה היא אפילו שוכחת מי היא, מה קרה לה או איפה היא… אחרי שזה עובר היא קולטת שהיא איבדה כנראה מישהו, והדבר הזה שעוטף אותה וגורם לה להיות כה משוגעת… זו תחושת דיכאון עמוקה שהיא נשאבת לתוכה, ולא סתם דיכאון חולף, זה דיכאון ממכר!
"אליס," שוב איזשהו קול קורא בשמה, "לוסי?" היא צועקת כאילו מתוך חלום רע ופוקחת את עיניה בחדות, מולה ניצבת אנאבל, שיערה החום הקצר אסוף, עיניה הכמעט שחורות נראות כאילו הן עומדות לצאת מחוריהן, כשפניה נראות מודאגות, "אליס, שבי" היא אומרת ומגישה לה מים, "מה קורה איתך?" היא שואלת, למרות שהיא יודעת בבירור מה קורה לה.
"זה כלום באמת, אני פשוט- פשוט מרגישה לא כל כך טוב-" אליס פותחת כאשר אנאבל עוצרת בעדה, "-טוב? זה שוב אובדן? אל תגידי לי, עוד לא הצלחת להתגבר על לוסינדה…" היא ממלמלת, הגומייה שאוחזת את שיערה החום כבוטנים, כמעט נפרמת.
"אני לא יודעת" אליס אוחזת בראשה, "נרדמתי פה?" היא שואלת ומפנה את מבטה מאנאבל אל הדלת הענקית שמאחוריה. "כן." אנאבל עוזרת לה לקום, "תתקלחי ותלכי לישון, מחר יום חדש- יום יותר טוב" אנאבל אומרת באימהות ועוזרת לאליס להגיע למדרגות, היא תופסת במעקה בקלילות וכל צעד וצעד שהיא לוקחת נראה כהצעד האחרון, היא נראית שברירית מתמיד, יותר קלילה מהרוח, יותר שבירה מחרס כלי, נראה כאילו אם רק יגעו בה, היא תתמוטט.

למחרת, אליס מתעוררת לעוד יום בבית הספר, היא לובשת את החולצה הורודה, שלוסינדה הביאה לה ליום ההולדת שעבר, היא נעמדת מול המראה ומתחרטת, היא פושטת את החולצה ולובשת במקומה, גופייה לבנה וג'קט סגול, ג'ינס עד הברכיים ונעלי בובה לבנות, היא לוקחת את התיק שעל הרצפה ויורדת במדרגות אל המטבח, אנאבל יושבת על אחד הכיסאות במטבח, שותה קפה מכוס גבוהה ומדפדפת בעיתון, "יש חדש?" אליס שואלת,
"לא… ולוסינדה אפילו לא בשער" היא מרימה את העיתון ומראה לאליס את השער שעליו נמצא ראש העיר… אליס לוקחת את הכריך ומכניסה אותו לשקית ואז לתיק, היא מסתובבת לכיוון הדלת, "אליס!" אנאבל צועקת, "את לא יושבת לאכול איתי?" היא שואלת ומכווצת את גבותיה כשאר אליס מסתובבת ומביטה בה, "אני ממהרת, סליחה" היא זורקת לחלל המטבח ובורחת מן הדלת.
כשהיא פונה עם המכונית שלה לכיוון ימינה, היא רואה את ביתה של לוסינדה, כל בוקר היא הייתה אוספת אותה לבית הספר, היא מביטה במראה הצדדית של המכונית, ורואה את הבית חולף על פניה, כשהיא מגיעה לבית הספר, ג'ון עומד על החניה שלו, ליד החניה שלה בדיוק, ונשען על המכונית שלו, היא יוצאת מהמכונית ומסתכלת על הלבוש שלו, "מה קרה? כל הבגדים בכביסה?" היא שואלת, כשהיא מבחינה שכל בגדיו שחורים, "תתפלאי, כן" הוא עונה והם מתקדמים לשער הכניסה, "אתה בא איתי אחרי הבית- ספר ליער היום?" אליס שואלת ומנסה לא להסתכל על עיניו, קשה לבקש את זה אחרי אתמול, "השתגעת?" הוא כמעט צועק, פניו מקבלות גוון אדמדם. "אני לא חוזר לשם, וגם את לא…" – "אתה לא יכול לומר לי מה לעשות, ג'ון! אם אתה לא רוצה לבוא, אתה מוזמן להישאר בבית שלך, ולהמשיך בחיים כרגיל… כאילו החברה הכי טובה שלך לא מתה לפני שבוע!" היא מביטה בו, הוא מביט בה, "את יודעת שזה לא זה, אבל אני לוקח מוות בדרכים שונות, אל, יש אנשים שמעדיפים להתכחש לזה, יש אנשים שמשכיחים את זה ואת הכאב מעצמם וממשיכים הלאה, רק כדי לא לסבול, אבל יש אנשים," הוא מביט בה בזעם "שאובססיביים כל כך כלפי דברים, שהם לא מסוגלים להניח לעצמם להמשיך לחיות, מספיק עם זה כבר אליס! לחקור את העניין לא יעזור לך להרגיש יותר טוב!" הוא צעק, "הא, ולא לדבר על זה, זה יותר טוב?"
"לא אמרתי, את יודעת מה? באמת, אין לי כוח, תעשי מה שאת רוצה, אבל אל תדכאי גם אותי, זה שאני ממשיך הלאה לא אומר שלי יותר קל," ג'ון מתקדם בכעס לכיוון הכיתה הקרובה ואליס נשארת ליד הספרייה של בית -הספר, בכניסה, תלמידים עוברים ושבים במסדרון, והיא נשארת עומדת לבד.
כשהצלצול נשמע ברחבי בית- הספר, אליס מתקדמת לשיעור הראשון, אנגלית, בדיוק כשהיא באה להיכנס גברת ג'ורד נעמדת מולה, "אליס," היא מביטה בה, "אני מצטערת על לוסי," היא אומרת ומחייכת, עינייה מבריקות מאחורי המשקפיים המרובעים הקטנים שעל אפה, "אם את צריכה משהו, או מישהו… לדבר, לשתף, אז אני כאן, אעזור לך בכל, באמת" היא ממשיכה, היא מניחה את ידה על כתפה של אליס, "זה בסדר, אני מרגישה יותר טוב, באמת" היא משקרת, "בטוח?" –"כן" אליס קוטעת אותה, "בטוח, תודה גברת ג'ורד"
"טרייסי, בשבילך טרייסי" היא מחייכת ונכנסת לכיתה כשאליס מסתרחת מאחוריה, כאילו משהו גורר אותה להיכנס, אפילו שהיא ממש לא רוצה, היא מתהלכת לשולחן האחרון בטור הימיני, שולחנה, ובדרך היא מבחינה באריקה, שדווקא לא עושה לא פרצופים לועגים כמו תמיד, אריקה תמיד טורחת להרוס לה את היום, אבל דווקא עכשיו היא מביטה בה ופניה לא משנות צורה כלל, כשעיניהן נפגשות, אריקה מיד מביטה על שולחנה מבט ממושך, העיקר לא להיפגש שוב בעיניה הירוקות של אליס, אליס לעומתה לא מסוגלת להוריד את עיניה מאריקה, שמתנהגת מוזר מהרגיל, 'ודאי בגלל שהיא יודעת שהחברה הכי טובה שלי נפטרה, אז היא מרחמת עלי מדי כדי ללעוג לי, אולי בכל זאת יש לה לב קטנטן' אליס מעבירה במוחה, בעודה מסתכלת על שיערה הכתום, המפוזר, המקורזל והמתוסבך של אריקה, ואז מתיישבת במקומה, בסוף הכיתה. השיעור התנהל כמו כל שיעור אנגלית רגיל, שום דבר מיוחד, חוץ ממבטים אחדים של אריקה לעברה, עיניה הכחולות של אריקה נפגשו עם המבט של אליס מדי פעם, ועורה האדמדם כיין היה חיוור מתמיד, 'אולי היא מרגישה אשמה? אולי המוזרות שלה היום היא מתוך אשמה ללוסי, אולי היא עשתה משהו ללוסי שהביא לאובדנה?' אליס תוהה, כך עבר כל היום, בתהיות על התנהגותה של אריקה, הויכוח עם ג'ון ובריחה מהמבטים של בית- הספר על "אליס המסכנה והבודדה".
כשהיא מגיעה הביתה, היא זורקת את התיק ועולה במדרגות אל החדר שלה, שנמצא למעלה ימין למדרגות, החדר של צבוע בחלקו באדום, מיטתה הגדולה עומדת במרכז החדר, ולצידה שתי שידות קטנות בכל צד, בימין מנורה ובשמאל כמה ספרים, מול המיטה נמצאת הטלוויזיה הגדולה ולידה שולחן כתיבה בצבע שמנת, וכיסא שמנת לצידו, דפים, אלבומים ומחברות מכסות את השולחן, הארון נמצא על הקיר ליד הדלת, הוא גם בצבע שמנת, ולידו נמצאת שידה ענקית של איפור, תכשיטים ונעליים ומולה מראה ענקית עם מסגרת אדומה, מעל למיטה נמצאים אוסף של תמונות, מרגעים שונים בחייה של אליס, חלק מהתמונות הן עם הוריה- בהיותה קטנה, חלק מהן עם ג'ון, חלק מהן עם אנאבל, חלק עם לוסינדה, חלק עם כמה אנשים וחלק לבד. ליד השולחן כתיבה, מימין, נמצאת דלת שקופה שמובילה למרפסת, ומשם לנוף על העיר.

בכניסתה של אליס אל החדר, היא קופצת על המיטה ונשכבת עליה בלי לזוז. כעבור רבע שעה בערך, היא שומעת רעש מהקומה למטה, נראה שאנאבל בדיוק הגיעה.
אנאבל היא אחותה הקטנה של אמה של אליס. כשהוריה נהרגו בתאונת דרכים, היא הייתה צריכה לשמור על אליס, ולקחת אותה תחת חסותה, אליס הייתה אז בת ארבע עשרה, אנאבל תמיד הייתה רוצה להיות כמו אחותה הגדולה, שהתחתנה, הצליחה בעבודה, היה לה בית גדול והייתה לה בת, אבל מעולם לא חשבה שהיא כביכול באמת תקבל את חייה, לפחות חצי מהם, את הבית, עבודה טובה, ואת בתה. אנאבל תמיד ניסתה להיות אימא טובה, לחנך את אליס כמו שצריך, לעזור לה, אך גם להיות קשוחה, לתמוך זה, אך גם לאתגר אותה, היא תמיד ניסתה להיות אימהית ולדאוג לה, אבל זה אף פעם לא בא לה בקלות, גם עכשיו, כשאליס כמעט בת שבע עשרה, אנאבל לא מצליחה לתפוס את מקומה של אחותה בחייה של אליס, אם כי אליס מאוד אוהבת אותה, ומבחינתה היא הדבר היחידי שנשאר לה ממשפחתה, או בכלל… אחרי שלוסינדה מתה.
היא מביטה על התמונה שמעל למיטתה, בתמונה גדולה מכל השאר, באמצע, מופיעות היא ולוסינדה, שתיהן בתחפושת ההלווין שלהן, מהחג שעבר, הן מחובקות ומחייכות, לוסינדה נראית מאורת וזוהרת כתמיד, עורה הכהה קיבל גוון אדום בלחייה, שעירה החום- שחור הארוך המסולסל והיפה משתרך עד למותנייה, ועינייה החומות עד מאוד,מנצנצות מרוב אושר, ואליס לידה, מחייכת מאוזן לאוזן.
היא נזכרת בתקופות הטובות שלה עם לוסינדה וג'ון שזה היה תמיד שלושתם, הם היו עושים הכול ביחד, היא עדיין לא מעכלת שהיא לא תראה יותר את חברתה הטובה ביותר, שעוד חצי ממנה מת, ההרגשה של האובדן מוכרת לה כבר מהתקופה שבו היא איבדה את הוריה, זו הייתה התקופה הכי נוראית בחייה, אבל היה לה את לוסינדה שתמכה בה והייתה איתה תמיד כדי להשכיח ממנה את הכאב, וכעט, שהיא הלכה, מי יהיה שם בשבילה? מי יאהב אותה? מי יבין אותה? אף – אחד כנראה, אף – אחד.
לוסינדה תמיד ידעה את הדבר הטוב ביותר לעשות, היא תמיד צדקה בהכול, היא הייתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי מוכשרת, תמיד היו לה מלא חברים, היא תמיד לא התביישה כששוחחה עם בנים, לעומת אליס, שהייתה יכולה לדבר רק עם ג'ון, היא תמיד התבלטה מעל לכולם, היא הייתה פופולארית, מצחיקה, רגישה, נחמדה ואוהבת. היא הייתה מושלמת. היא הייתה טובה בהכול, אליס תמיד קינאה ביכולת שלה לסדר את העניינים היטב, למצוא חן בעיני בנים, ללמוד למבחנים, להסתדר טוב עם אנשים ולא לפחד משום דבר. מאז יום המעבר האחרון, שבו היא נהרגה מסיבה לא ידועה, לא הייתה שנייה שבה אליס לא חשבה על לוסינדה, היא שוב החזיקה בתוכה את תחושת האובדן, המוות, הבדידות. לוסינדה הייתה שם, בכל דמעה, בכל ארוחה, בכל חלום, בכל נסיעה, בכל שיעור, בכל מבט, בכל כניסה אל היער, בכל שיחה, בכל שיתוף, בכל חיוך מזויף, בכל מקום, בכל זמן.
יום המעבר מתרחש פעם בעשר שנים, לציין את שמחת העשור הנוסף בעיר, החגיגות מתרחשות באותו היום בכל עשר שנים, יום זה נקרא ככה מכיוון שזהו מעבר של קידומת,
"יום המעבר" מסמל את העשור החדש של העיר, את הקידומת החדשה, והוא היה יום המעבר התשעה- עשר, הוא חגג מאה תשעים שנה לעיר, זה היה כמובן יום המעבר השני של אליס, אבל את הראשון היא לא ממש זוכרת, כי היא הייתה רק בת שבע. יום המעבר הוא כמו יום עצמאות, רק שהחגיגות גדולות יותר, השנה הוא התרחש באגם, שנמצא סמוך ליער שבעיר, בערך בחצות כשזיקוקים האירו את השמים, כמה ילדים מהשכבה ובניהן היא ולוסינדה התגנבו ליער, חלק מהם היו שיכורים, חלק, כמוה, לא היו. בגלל כל המהומות והחגיגות שהיו באותו הערב, שבו כל העיר הייתה מחוץ לבתיהם, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו באגם… אוכלים, רוקדים, שרים, מברכים, משוחחים, משחשכים במי האגם או סתם מקשיבים למוזיקה הרועשת. וכך, באיזשהו שלב באותו הערב, ממש ביער, לוסינדה נעלמה לאליס, רגע אחד היא הייתה מאחוריה וברגע השני לא. היא חיפשה אותה בכל מקום,וכאשר היא לא נמצאה אחרי חצי שעה, אליס החלה לדאוג, כמה ילדים מהשכבה שלה אמרו לה שהם ראו אותה ליד העץ שבו הן היו בתחילת הערב, וחרתו עליו את שמן, אבל כשאליס הגיעה למקום, לוסינדה לא הייתה שם. אף אחד לא היה שם. בסביבות אחד כבר ירד מבול, עננים שחורים כיסו את השיים וברקים התחשמלו מעל לעיר, התושבים כבר הלו להתפנות אל הבתים, אבל לוסינדה עדיין לא נמצאה ואליס נגררה הביתה על ידי אנאבל המפוחדת.
עד היום, אליס לא מאמינה לדברי השוטרים, שלוסינדה נהרגה על ידי חיה שהייתה באזור, הריי היו שם כל כך הרבה אנשים, שלא הגיוני שהיא נעלמה ככה לפתע, בכזאת מסתוריות.
לאליס נראה שהשוטרים רק רוצים לסמן "וי" על החקירה כדי להמשיך הלאה, כי אין להם באמת מושג איך היא נעלמה אז, והגופה שלה נמצאה ללא טיפת דם אחת באמצע יער, שהיה פתוח מאה תשעים שנה לכל אחד, ואף פעם אף אחד לא הוזהר מחיות טרף ששורצות שם. אבל לוסינדה תמיד הייתה החכמה ובעלת כוחות השכנוע, אז ככה שלאליס לא הייתה כל ברירה אלא להמשיך בחייה ולעזוב את הנושא, כי ממילא היא לא תוכל לעשות שום דבר בנושא, במיוחד לא משהו שיגרום להם לחפש ראיות, הסברים, או משהו שיכול להחזיר את לוסינדה לחיים, היא רק סירבה להשלים עם זה ורצתה כל כך להתעורר מהסיוט הזה, ולגלות ששום דבר בשמונה ימים האחרונים לא היה אמיתי.
בדיוק כשאליס מסיימת לחשוב על לוסינדה, אנאבל נכנסת לחדר, "הכול טוב?" היא שואלת את אליס שעדיין שוכבת על המיטה שלה, "כן" אליס עונה בקול צרוד "הכול רגיל" היא עונה, ואנאבל יוצאת מהחדר. את המשך היום אליס מבלה במיטה הגדולה שלה, לבד, ממשיכה לחשוב על לוסינדה.