ריקנות

ולפעמים אני מתמלאת בריקנות עצומה ולא רוצה להיות.
לפעמים הריקנות הזו דוחפת אותי למעשים ומחשבות קיצוניים. אך לרוב, היא פשוט לא מאפשרת לי לצאת ממיטתי.
והכל נהייה פתאום כבד, הגוף, הנפש, השמים, האדמה..
ואני מרגישה כיצד אני אט אט שוקעת תחת משקל העולם ומשקלי שלי ולא מצליחה למצוא אוויר לנשימה.
ואז מופיע קול בראשי, קול קבוע ומוכר, שמצהיר בי לוותר. שמזכיר לי כמה התחושות הללו כבר מוכרות לי, כמה אני כל כך זרה לעצמי בלעדיהן. הן אמנם בלתי נסבלות ומערערות אותי על עצם קיומי, אך הן הדבר המוכר, הן ביתי.
ובתוכי קול זעיר ושקט לוחש: ״ בית הוא דבר שביכולתו להשתנות ולהתחדש, וכך גם האדם, כך גם את…״