מלכת האומללים: חלק ראשון

נכנסתי למקלחת לאחר יום ארוך בעבודה, בדרך כלל המקלחות האלו היו הדרך שלי של לסיים את היום. אבל המקלחת הזאת הייתה שונה היא לא הייתה מהנה והמים שלה הרגישו דמיוניים כאילו הם לקוחים מתוך חלום, אין ספק שהם זרמו על גופי אבל אני לא הרגשתי כאילו הם היו אמתיים למען האמת לא הרגשתי שאני במצבי הנוכחי הייתי אמתי הרגשתי כאילו אני עמוק בתוך חלום. בדרך כלל המקלחת מרגיעה אותה וגורמת לי תחושת נחת אבל במקלחת הזאת רק חשפה בפניי כמה החיים שלי לא הרגישו אמתיים או לפחות כמה אני לא מאמין שהגעתי למצב הזה.

עוד פעולה שנראתה מהנה ויכולתי לדעת שתוכל לספק לי סוג של הסחת דעת מהבהירות הזו הייתה ההליכה לים במיוחד לחוף היורים. זה היה חוף קטן שכשהייתי ילד היה מרכז עולמי אבל עם הזמן הסחף לקח אותו והוא הצטמצם אבל הוא היה עדיין שם. בפעם האחרונה שהייתי שם זה היה כשלקחתי את נועה איתי לשם רבנו כל הדרך לשם וכשהיינו שם לא דיברנו ולא הסתכלנו אחד על השנייה. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה ואולי עכשיו עם ההחלטה הזאת אוכל לבצע תיקון לכבוש מחדש את התפיסה שלי בנוגע לחוף.

קראו לחוף היורים ככה שלפי האגדה עבריינים היו הולכים לשם לירות אחד בשני. כשהיינו ילדים לפחות כך שמענו מה שעוד היה חלק מהאגדה הייתה שאת הגופות היו אוכלות בתולות ים. היינו ילדים מאוד מטומטמים מכיוון שכולנו האמנו בזה.

אני יוצא מהמקלחת ומתלבש ונועה יושבת בסלון עם אותו פרצוף אומלל כהרגלה, עם תלתליה השחורים ועיניה הכחולות שכשנפגשנו הקסימו אותי. היא לא שאלה לאן אני הולך כי אני יודע שהיא שמחה שאני יוצא מהבית. פעם כשהייתי יוצא לשוטט היא הייתה נותנת לי מבט חודר ומאשים אבל עכשיו כבר לא היה לא אכפת לה מצדה שאני אהיה בחוץ כל הלילה. אני לוקח את המכונית ויוצא אל חוף היורים. הנסיעה לשם היא לא ארוכה ולא קצרה. העיר שמשתקפת לי דרך החלון של המכונית נראית גם כאילו היא הייתה לקוחה מחלום. אני לא יודע איך להסביר את אליכם אבל במיוחד לעצמי זה הרגיש כאילו יש ערפל על העיר מן ערפל בלתי נראה כזה. כשאני מגיע זה כבר ערב והחוף המרהיב הפך למקום שומם ודל. סוכת מציל נטושה ואולי שניים או שלושה אנשים מפוזרים על החוף הדל. זה מה שהזמן עושה למקומות הוא לא משביח אותם הוא רק גורם להם להיות יותר ויותר עלובים, כך שחוף היורים החוף האגדי שאף אחד לא זוכר את השם הרשמי שלו הפך להיות חוף מסכן. אני לוקח את המחצלת שלי ושם החוף. אין אדם יותר על החוף והים נעלם. אני לבדי על החוף חושב וחושב כמה אנשים יכולים לחשוב. אם הייתי משקיע את כמות הזמן בלחשוב כמו שהייתי משקיע בלעשות דברים החיים היו נראים הרבה יותר טובים.

היחסים עם נועה היו מרכז גדול בחיי רעילים ולא מהנים ככל שיהיו. פעם כשהכרנו היא הייתה יותר מאושרת ואני גם הייתי יותר מאושר אבל עכשיו אנחנו רק מאמללים אחד את השנייה. מעניין מי מולך על האומללות בדירה שלנו. אני מדמיין את שנינו יושבים על כסינו בו כל אחד מנדה להשלטת על ממלכת האומללות שאנחנו בנינו לעצמנו ושנינו מנסים לשלוט בדירה הזאת. שתינו אומללים אבל מי יותר אני לא יודע אבל אני מקווה מאוד שאני. אני עדיין רוצה שנועה תהיה מאושרת למרות הכל למרות השתיקות הבגידות והריבים. המחשבה על הרומנים של נועה ולרומנים שלי מכניסה אותי לגל דיכאוני שמעורבב עם שנאה וקנאה. למרות שהים קפוא עכשיו אני חושב על להיכנס אליו לשטוף את עצמי. אני מוריד את הבגדים ונשאר רק עם התחתונים, בהתחלה אני רק בודק את המים עם הרגל אבל אז אני מסתער לתוך המים הקפואים.
כשאני יוצא לאחר הטבילה שלי אני מסתכל לאחר כאילו אני אומר שלום לים ומהים זוג עיניים זוהרות מסתכלות עליי. אין ספק שזו הזיה אבל אני לא רוצה להתקבע בה יותר מדי קר לי ואני רוצה לחזור הביתה.
.