שני שווים
אני יושבת בסלון, עטופה בסמיכה ורואה טלוויזיה. אני כל כך מומחית בלהתרכז בדמויות המרצדות במסך ובקולותיהן שהצרחות נהיות רק קולות רקע מעומעמות שהולכות אט אט ומתאדות. זה רגיל לי, שום רגש לא עולה, תווי פני נשארו כשהיו.
עכשיו, כשאני במיטה בדירה שלי ולא של ההורים שלי אני מחליטה לחזור ולפרוק את המילים על הדף. אני חושבת לעצמי שכל חיבור שכתבתי עד כה הסתיים במילים מעודדות ואופטימיות. אני תוהה מאיפה הן באו. מאיפה הכוחות האלה להישאר כך: אופטימית על גבול התמימה- מטומטמת.
כשאני חושבת על זה אני מבינה שהמשפחה שלי נשענת עלי. אבא חולה סרטן, בולע את עצמו בתוך העבודה שלו רק כדי לא להיות כאן. אימא מותשת, היא סיימה לספוג, היא רוויה, לא יכולה יותר להכיל. אחות קטנה מסתגרת בחדר, לא מזמינה חברות רק כדי שלא יראו ולא ישמעו, היא שותקת, עונה במילה אחת אולי שתיים ואם אפשר אז בהבעות פנים וזהו. ולסיום, אחותי האמצעית, שמסובבת את הבית מאז שהיא ילדה קטנה. אני נזכרת איך שברה צלחות כשהייתה בת 18. איך לקחה את הצלחת של אימא, מלאה באוכל והטיחה אותה על הרצפה. זו, התנפצה לרסיסים והאוכל עף לכל עבר. היא לא סמה לב איך היא גורמת להורים לריב איתה, לריב בגללה, לריב על החינוך שלה. היא לא רואה איך היא מושכת אחריה את כל המשפחה לקצה. כך היא, פעם בעננים ושניה אחר כך בהתקף עצבים.
ואני, מרוצה מהתפקיד שלי שדורש ממני להיות חזקה ולקחת את המושכות לידיים. להיות ספק אטומה ספק בוגרת. מה שמצריך ממני להוציא את המגננות והחומות שלי וכך אני לא צריכה להתמודד, או להרגיש- בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני מתמודדת כמו תמיד בהומור. מנסה להמר עם ההורים שלי על מחלת הנפש הלא מאובחנת שיש לאחותי: "הפרעת אישיות גבולית" אני מהמרת ואילו ההורים שלי מהמרים על מאניה דפרסיה. אימא שלי מתעצבנת כשהיא שומעת אותי ואת אבא. היא לא מבינה שנחנקנו וכל מה שנותר לנו הוא להתמודד כך. אבל גם היא נכנעת ומצטרפת לפריקה הצינית שבטח רבים יגנו אותה מהצד, כאילו מתנסים מעלינו. מתיימרים להבין את הגיהינום היום יומי שלנו ואת הייאוש. מפריקה צינית אימא עוברת לפריקה רצינית וכך כשאני עם אחד מההורים שלי אני הופכת במהרה להיות המבוגר לצידם, כבר לא הורה וילד- אלא שני שווים. אני תוהה מהן התחושות שעולות לי מכך ואולי באמת אני מתיימרת להרבה יותר ממה שצריך, אולי אני לא בנויה להכיל את זה.
תגובות (1)
הי.
אני אוהב לקרוא את הסיפורים שלך – אני מניח כי זה מה שזה – זה הסיפור שלך. לכל אחד יש סיפור קצת אחר וזה מה שמעניין אותי.
אני לא חושב שיש כאן עניין של נכון/לא נכון במה שלפעמים מרגיש כמו סתירות לוגיות. אני מניח שכל שורה שכתבת היא באמת שורה שהרגשת אני אסביר.
בהתחלה התיאור יוצר רושם של משפחה מרוחקת. כולם תחת אותה קורת גג, אבל מכונסים בעצמם או לדוגמא אביך, שבורח לעבודה כדי לא להתמודד, אבל אז בסוף הקטע נוצר רושם הפוך. של קירבה, או צורך בקירבה. הומור משותף והצורך לעזור אחד לשני לעבור את התקופה שקשה לכולם.
אין כאן הערה, אני חושב שאני סתם מפנה את תשומת לבך.