רק פעם אחת

בלי פחד.
בלי דאגות.
בלי תהיות, או בעיות, או חוסר ביטחון מכל סוג שהוא.
אני רוצה להרגיש ככה שוב.
אני רוצה פשוט לקחת את הכול, בלי להרגיש אשמה. בלי לדעת מה יכול לקרות לי.
מי ידע שדבר כל כך קטן יוכל לעזור כל כך הרבה?
העניין הוא שזה קרה רק פעם אחת. אבל לפי כולם, זה פעם אחת יותר מידי.
ואני רוצה לשאול אותם, אתם אף פעם לא מפשלים? לקחתי את זה פעם אחת! אבל שבועות שאני נקייה. אין להם מושג כמה זה קשה. פשוט לספוג ולספוג ולהכריח את עצמי לא להגיב במעשה. רק לדבר, לא לפגוע, לא להיפגע.
אבל מי קבע שזה דבר רע? זה כל כך עזר. גם אם זה נמשך בערך חצי יום, זה היה חצי היום הכי טוב שאי פעם היה לי. בלי שום דבר שיהרוס לי.
לא כעסתי, או פחדתי, או הייתי אומללה מהחיים הפתטיים שלי, רק קלות ראש, זה הכול.
ועכשיו, שזה עבר, ואני צריכה להתמודד עם העובדה שאני עדיין כאן…אני כל כך רוצה להרגיש ככה שוב.
וזה כל כך קל. מגירת התרופות פשוט נמצאת לה בבית שלי, נועצת בי עיניים. כל פעם שאני לוקחת את התרופות ערב שלי, אני חייבת לראות גם אותה. זה יהיה כל כך קל, כל כך פשוט, רק לקחת כדור אחד יותר ממה שאני אמורה, וזהו. נגמרו הבעיות. לפחות לשעות הקרובות.
אבל אסור לי. אני יודעת שאסור. ולא כי ההורים אמרו, או הפסיכיאטרים, או הפסיכולוגים. אני אמרתי שאסור. אני החלטתי להתמודד עם עצמי עד שהדחף יעבור. הכול, רק לא אשפוז.
אני הבטחתי לעצמי בלי עוד דברים כאלה. בלי סכינים על העור, בלי גניבת כדורים, בלי, בלי כל זה.
לא ידעתי כמה קשה זה הולך להיות.
אבל מישהו מוכן להסביר לי למה כולם חושבים שזה פשע להרגיש דבר כזה? שאני לא בסדר כי אני רוצה לעשות את זה? לשכוח מהצרות? אסור לרצות דבר כזה? למה? לפי איזה היגיון בדיוק? היגיון "הבריאות מעל הכול"?
מה עם בריאות נפשית? זה לא מהווה נעלם במשוואה?
אני רק רוצה לא לחשוב יותר, להרגיש טוב.
זו לא אמורה להיות בקשה מוגזמת.